סיום זה עומד בסימנן של התשובה והסליחה, של הכפרה והמחילה, של קרבת אלוהים לה זוכים החוטאת והחוטא השבים מחטאיהם. ביום קדוש זה ניצב כל אדם ומתוודה ביודעו ש"אם עוונות תשמור יה – מי יעמוד". זהו יומה של פתיחת השער הגדולה. בסיומו של היום אנו ניצבים, למרות חטאינו ולמרות קוצר ידנו, נקיים וזכים – מוכנים לקראת המסע שמזמנת לנו השנה החדשה.

אולם ראשיתו של המהלך שונה עד מאוד. היא עומדת בסימנו של המפקד הגדול, שבו עוברים "כל באי עולם" ונידונים על מעשיהם (משנה, ראש השנה א, ב). ראש השנה הוא היום שבו מעמיד האל "למשפט כל יצורי עולמים", יומה של מלכות האל על האנושות שבו אנו מתפללים "אתה אלוהים אמת ודברך אמת וקיים לעד".

מדוע מוצבת בפנינו, בפתחה של השנה, מידת הדין ורק לאחריה מידת הרחמים? מה עניינה של "מלכות אלוהים" זו ביום שבו אנו מציינים את תחילת השנה החדשה ומבקשים שתהיה ברוכה? למה מדגישה תפילתנו את האמת כתוכנה העליון של הכרת האל ביום זה? מה הוא התוכן אליו מכוונת המסורת, בכנותה את ראש השנה – נטול המשמעות ההיסטורית והלאומית – דווקא בשם "יום הזיכרון"? האם רק האל זוכר ביום זה את מעשינו, או שמא גם אנו נתבעים לזכור?
*

נהוג לציין את העידן בו אנו חיים כעידן "פוסטמודרני". כינוי זה, הבא להכריז על סיומה של המודרנה ועל ההשתחררות ממנה, לובש משמעויות שונות בפי דוברות ודוברים שונים. אולם, דומה שבכולן טמון יסוד של יחסיות, של הרעיון שכל אמת אינה אלא סיפר (נרטיב), שכל ערך אינו אלא מיתוס. כשם שההיסטוריה היא אוסף של סיפורים כך כל תביעת אמת וקביעה מוסרית אינן מייצגות אלא את המשמיעות והמשמיעים אותן, אינן אלא ביטוי לזווית הראייה הסובייקטיבית שלהם. הכרה זו מובילה אל התביעה להכלה, להרחבה, לרב תרבותיות, להכרת האחר/ת ולהכרה בערכו/ה של האחר/ת ובזכותו/ה להתקיים ולאחוז בעמדתו/ה.

אלה הן תביעות רבות ערך, העשויות לשמש מנוף לשחרור האדם והחברה משליטתן המוחלטת של קבוצות דומיננטיות, משקרים וממוסכמות שנתפסו כאמת מוחלטת. היא עשוייה להעניק מקום למיעוט – המגדרי, החברתי, הלאומי והאידיאולוגי-רוחני – בתוך חברת הרוב ולהעשיר בו בזמן את הרוב ואת המיעוט. יש בה כדי ללמדנו שמה שאנו אוחזים בו כאמת, הוא לכל היותר חלקנו שלנו באמת, זווית הראייה שלנו, רק שלנו.

ועם זאת, סכנתה של ראייה זו רבה עד מאוד. היא מאיימת לטשטש את ההבדל בין אמת לשקר, לבטל את ערכה של ההבחנה בין טוב לרע, להנחיל לנו את רעיון העיוועים שאין היררכיה בין אלה, שאין לשפוט את האחרת ואת האחר, שממילא הכל אינו אלא נרטיב.

*

במאמרו "הומאניות עברית" שואל מרטין בובר, מהו שאנו יכולים ומצווים ללמוד מן המקרא. בוודאי, לא כל מה שמופיע במקרא ראוי לנו לקבל; אין ספק שהאדם המקראי – ואת זאת ידעו היטב הנביאים כולם – לא היה נקי מחטאים ומעבודה זרה. ובכל זאת, אומר בובר, מצווים אנו ללמוד מספר זה אל תוך חיינו שלנו:

שיש אמת ושקר ושטעמה של הישות האנושית שרויים בהכרעה לצד האמת ונגד השקר; ועוד, שיש צדק ועוול, ושישועת האדם תלויה בבחירת הצדק ודחיית העוול; ועוד, שיש בזה משום הריסת מהותנו, אם מבחינים אנו בין תחומי ההוויה, שבהם יפה כוחו של הניגוד בין אמת ושקר, צדק ועוול, ובין תחומי ההוויה, שאין כוחו יפה בהם, ובכן מחוייבים, למשל, להגיד את האמת בחיים הפרטיים ואילו בחיים הציבוריים רשאים לשקר, או שיש לנהוג בצדק ביחסים שבין אדם לחברו, אבל ביחסים שבין עם למשנהו מותר העוול ואפילו למצוה ייחשב (תעודה וייעוד, ב, עמ' 128).

בובר יודע גם יודע, שלא ניתן לקיים בחיינו הממשיים – חיי ציבור וחיי היחידים שבתוכו – את מידת הצדק המוחלט. הוא יודע שאנו נקראים להכריע לפעמים להסכין עם עוול הכרחי, עם פשרות כואבות, עם הכרח קיום בל יגונה. ואף על פי כן הוא תובע מאיתנו להציב לנגד עינינו תמיד – גם בשעות הכרעה קשות וכואבות אלה – את מידת האמת והצדק. הוא קורא לנו לזכור שחיי ציבור וחיי מדינה המבוססים על עוול, דיכוי, השפלה ושקר – דינם להוביל כל יחידה וכל יחד אל אותם תהומות נוראים עצמם. ההבחנה בין תחומי חיים שבהם העוול והשקר מותרים לבין אלה שבהם הם אסורים היא אשליה. ומותר להוסיף שבכל מקום שבו אמת ושקר משמשים בערבוביה, שבו צדק ועוול מולכים יחדיו, סופם של השקר והעוול להשתלט.

*

יום הכיפורים הוא יומם של הרחמים והסליחות. ביום הכיפורים אנו עומדים לפני עצמנו ולפני אלוהינו ומתוודים על כך שחטאנו ושסרחנו. אנו בוטחים בכוחה של התשובה ובאפשרותה של הסליחה ושל המחילה. אולם אנו רשאים לעשות זאת רק אם המלכנו קודם על עצמנו את אלוהי האמת והצדק, אם השרשנו בחיינו את ההכרה בכך שאמת אינה יחסית ואינה ניתנת להחלפה, שצדק וצדקה אינם בני תחליף. אכן, איננו יודעים תמיד מהי האמת ואנו מצווים להתבונן באמת שמייצגים האחרות והאחרים שסביבנו; אכן, השיפוט המוסרי שלנו הוא תמיד חלקי, תמיד מועד לטעות, תמיד פרי הסיטואציה שבה אנו חיים. ואולם, השאיפה לאמת, הדבקות בה והידיעה החד משמעית שאנו – בני האדם – מצווים להצמיחהּ מן הארץ – שאיפה זו, ידיעה זו, מצווה זו, היא מוחלטת. היא מוחלטת כשם שאלוהים הוא אמת ודברו אמת. אכן, כל מעשה שלנו מערב טוב ורע ולעולם איננו יודעים עד תום האם בחרנו נכונה, אולם התביעה לבחור בטוב ובחיים, לשאוף להשליט את הצדק ואת השלום את הצדק והשלום, היא מוחלטת ואין בה מקום לפשרות, לנרטיבים וליחסיות. היא כזו ממש כמו משפטו של האל את יצורי העולם שברא, ממש כמו הדין שבו נדון העולם בראש השנה.

רק אם נדע להמליך עלינו את אלוהי האמת והצדק, רק אם נדע להתייצב באמת ובתמים לפני התביעות המוחלטות שאין בהן פשרה ואין בהן יחסיות, רק אם נתבע מעצמנו תמיד לבחור בחיים ובטוב, נוכל גם לבוא ביום הכיפורים, להתוודות על כך שכשלנו – משום שאנו בני אדם – ולבטוח בכך שייסלח לנו. וכשיסתיים יום הכיפורים ונשוב אל חולין החיים נדע שהמאבק עדיין לפנינו, שקרוב אלינו הדבר מאוד, בפינו ובלבבנו לעשותו.