במשך שנים רבות, המנה העיקרית בתפריט ההתחדשות היהודית הפלורליסטית הייתה המגע המחודש עם ארון הספרים היהודי והלימוד היצירתי של המקורות. לא סתם הפכו תיקוני ליל שבועות לסמלה של תנועת בתי המדרש החילוניים והמשותפים לחילוניים ולדתיים. לימוד המקורות, השיח הפתוח סביבם, והפרשנות היצירתית לטקסטים העתיקים, היו חומרי הבניין של המאמץ לרכישת בעלות מחודשת על נכסי הרוח היהודיים. באותן שנים חלוציות וחשובות חגים כדוגמת שמחת תורה או יום הכיפורים, ומחוות כדוגמת הריקוד עם הספר או העלייה לתורה, לא זכו כמעט להתייחסות של מסגרות הלימוד והיצירה של היהדות הישראלית המתחדשת.

הרחבת ידע, סקרנות ופרשנות יצירתית של טקסטים יהודיים טומנים בחובם ברכה גדולה מאד, אולם ספק אם די בהן כדי לחולל מהלך זהותי ותרבותי משמעותי. אם התרבות היהודית אמורה באמת ובתמים, להיות מקור מכונן ומפרה של זהות, יש לבטא אותה במגוון רחב של כלים וביטויים. במציאות הישראלית המופרטת והחומרנית, התחדשותה של היהדות הישראלית אינה נדרשת רק על מנת לספק עוד מישור של חוויה עיונית. אנו זקוקים לה על מנת לחדש ערכים קהילתיים, לחזק שיח בין דורי, לטפח חוש של אחריות חברתית, להעמיד אלטרנטיבה לפרשנות לאומית ומסתגרת של היהדות ולפתח שפה ומכנים משותפים בין הציבור היהודי בישראל על כל גווניו. כשם שלחלוצי ההתיישבות העובדת והתרבות העברית היה ברור כי לא ניתן לבנות קהילה, חברה ותרבות מבלי חג, טקס, שירה, ריקוד ומחווה אישית וקהילתית, כך חייבת הכרה זו לקנות אחיזה בקרב אלו המבקשים כיום לחדש את הרוח הישראלית, לגוון אותה ולהעשירה.

תהליך זה אכן מתרחש בהדרגה בשנים האחרונות ובא לידי ביטוי בצמיחתן של קהילות חילוניות ששפת התפילה אינה זרה להן ובהקמתן של עשרות קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות ברחבי הארץ, כמו גם בחידוש מסורת הפיוט והתפילה של יהדות ספרד והמזרח. ההכרה כי ההתחדשות היהודית הלא אורתודוכסית אינה יכולה להישאר רק במרחביה של החוויה הלימודית והאינטלקטואלית הולכת ומכה שורשים, תוך התחברות מחודשת לכוחם של הטקס והמחווה הרוחנית.

תנועת בתי המדרש הפכה את "תיקון ליל שבועות", למושג שאינו מאיים על החילוני הישראלי, בשל לבושו החדש, הישראלי והעכשווי. חגיגות שמחת תורה בקהילות הרפורמיות מבקשות לעשות דבר דומה ולהפקיד את ספר התורה במובנו הממשי והרוחני, בידיו של הישראלי החילוני, לא בשעה שהוא הולך להתארח בהקפות שמחת תורה אצל שכנו האורתודוכסי, ולא מתוך כוונה לשנות את תפיסת עולמו ואת אורחות חייו. ההתחברות הזו לטקסיות, ולמעשה הדתי היהודי מהווה חלק חשוב ומרכזי בהתחדשות היהודית היום.

לכן שאיפתנו היא להביא לכך שבכל עיר ויישוב יהודי בישראל, בצד הקפות שמחת תורה של המועצה הדתית או הישיבה המקומית, תתקיימנה חגיגת הקפות בהן נשים תוכלנה לרקוד עם ספרי תורה על הבמה ולמרגלותיה ובהן היהודי הישראלי שאינו אורתודוכסי ירגיש לא רק כאורח רצוי אלא כבעל בית.

*נערך מתוך מאמר שפורסם ב ynet דעות