לקט מקורות בנושא התשובה

מִצְוַת הַפִּיּוּס/רמב"ם, הלכות תשובה (ב, י)

אָסוּר לְאָדָם לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס, אֶלָּא יְהֵא נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס. וּבַשָּׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחֹל, מוֹחֵל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה – לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר, וְזֶהוּ דַּרְכָּם שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן.

דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ/ פסיקתא דרב כהנא (שובה, ז)

 

שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?

אָמְרָה לָהֶם: חֲטָאִים תְּרַדֵּף רָעָה.

שָׁאֲלוּ לַנְּבוּאָה: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?

אָמְרָה לָהֶם: הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָּמוּת.

שָׁאֲלוּ לַתּוֹרָה: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?

אָמְרָה לָהֶם: יָבִיא אָשָׁם וִיכֻפַּר לוֹ.

שָׁאֲלוּ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-ְהוּא: חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ?

אָמַר לָהֶם: יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיִתְכַּפֵּר לוֹ.

 

זְמַן הַתְּשׁוּבָה/ שבת, קנג ע"א

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי אָדָם יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה יוֹם יָמוּת? אָמַר לָהֶם: וְכָל שֶׁכֵּן! יָשׁוּב הַיּוֹם שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר – וְנִמְצָא כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה. וְאַף שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ אָמַר: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר."

בְּרִיָּה חֲדָשָׁה/ מדרש תהלים קב

 

"תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ" (תהלים קב). וְכִי עַד עַכְשָׁו עֲתִידָה אֻמָּה אַחֶרֶת לְהִבָּרְאוֹת, שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְעַם נִבְרָא"?

אֶלָּא… אֵלּוּ הַדּוֹרוֹת שֶׁחַיָּבִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וּבָאִים וְעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, וּמִתְפַּלְּלִים לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה וּבְיוֹם-הַכִּפּוּרִים: וּלְפִי שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בּוֹרֵא אוֹתָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.

 

 

הָרְשׁוּת נְּתוּנָה/ רמב"ם, הלכות תשובה, ה, א-ב

… רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

אַל יַעֲבֹר בְּמַחְשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה  שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי- יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם, וְאֵין מִי שֶׁיִּכְפֶּה עָלָיו, וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים, אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ נוֹטֶה לְאֵיזוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה.

 

בֵּין כֶּסֶה לֶעָשׂוֹר/ פסיקתא רבתי פג

יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ שֶׁהוּא מְחַבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל וְתִקֵּן לָהֶם עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁאֲפִלּוּ יָחִיד עוֹשֶׂה בָּהֶם תְּשׁוּבָה, מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ כִּתְשׁוּבַת צִבּוּר. לְפִיכָךְ צְרִיכִין כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִיק בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְלִמְחֹל זֶה לָזֶה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים, כְּדֵי שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּשׁוּבָתָם וּתְפִלָּתָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁלוֹם וּבְחִבָּה.

מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם/ תענית, טז ע"א

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרָה וּמִתְוַדֶּה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, לְמַה הוּא דּוֹמֶה? – לָאָדָם שֶׁתּוֹפֵס שֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. זְרָקוֹ מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה, מִיָּד עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח), וְאוֹמֵר: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפַּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם"  (איכה ג).

תנא דבי אליהו זוטא פרק כ"ג

היה דוד יודע שעתיד בית המקדש להיות חרב והקרבנות יהיו בטלין בעונותיהן של ישראל. והיה דוד מצטער על ישראל במה יהיה כפרה לעונותיהן, ואמר הקב"ה לדוד בשעה שהצרות באות על ישראל בעונותיהן יעמדו לפני יחד באגודה אחת ויתודו על עונותיהם לפני ויאמרו לפני סדר סליחה ואני אענה אותם. ובמה גילה אותן הקב"ה? זאת אמר ר' יוחנן: הקב"ה גילה זאת בפסוק (שמות לד) "ויעבור ה' על פניו ויקרא" וגו'. מלמד שירד הקב"ה מן ערפל שלו כשליח ציבור שמתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה וגילה לו למשה סדד סליחה. א"ל הקב"ה למשה אם יהיה תלמיד חכם בדור שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן אל יזוח דעתו עליו מלהתפלל על ישראל, אלא יסתכל בי שלא היה שום שותף עמי במעשה בראשית וירדתי וגליתי סדר סליחה למשה… ובשעה שישראל מתקבצין לפני ועומדין לפני באגודה אהת ואומרים לפני סדר סליחה אני אענה אותם שנאמר (תהלים כ) ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו:

פרקי דרבי אליעזר מ"ה

ר' יהושע בן קרחא אומר: ארבעים יום עשה משה בהר סיני, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה. לאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. ושבר את הלוחות, והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה, ושרף את העגל וכתתו כעפר הארץ, והכרית עבודה זרה מישראל, והתקין כל שבט ושבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שמשה עולה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה.  והקב"ה נתעלה באותו השופר שנאמר "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהילים מ"ז) ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה.

סְלִיחָה/ אברהם אבולעפיה

 

אֶל מִי מִגּוֹאֲלֵי דָּם אֶצְעַק – וְיָדַי שָׁפְכוּ דָּמִי?

בָּחַנְתִּי לִבּוֹת מְשַׂנְּאִים – וְאֵין שׂוֹנֵא אוֹתִי כִּלְבָבִי.

רַבִּים פִּצְעֵי אוֹיְבִים וּמַכּוֹתָם – וְאֵין מַכֶּה וּפוֹצֵעַ כְּנַפְשִׁי.

הִדִּיחוּנִי מַשְׁחִיתִים לְחַבֵּל – וְאֵין מֵסִית וּמַדִּיחַ כְּעֵינַי.

מִגַּחַל אֶל גַּחַל הִתְהַלַּכְתִּי – וְלֹא שְׂרָפַתְנִי אֵשׁ כְּחֹם תַּאֲוָתִי.

בְּפַחִים נִלְכַּדְתִּי וּבִמְצוּדוֹת – וְלֹא לְכָדַנִי מוֹקֵשׁ כִּלְשׁוֹנִי.

נְשָׁכוּנִי נָחָשׁ וְעַקְרָב – וְאֵין נוֹשֵׁךְ בְּשָׂרִי כְּשִׁנַּי.

שָׂרִים עַל קַל רְדָפוּנִי – וְאֵין רוֹדֵף  אוֹתִי כְּרַגְלַי.

מַכְאוֹבַי עָצְמוּ וְאָמְצוּ מִמֶּנִּי – וְאֵין מַכְאוֹב כְּמִרְיִי.

וַיִרְבּוּ מַדְוֵי לְבָבִי – וַעֲווֹנִי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

אֶל מִי אֶצְעַק וְעַל מִי? וּמַחֲרִיבַי מִמֶּנִּי יֵצֵאוּ.

לֹא מָצָאתִי לִי טוֹב כִּי אִם לָבוֹא בְּסֵתֶר רַחֲמֶיךָ.

רַחֲמֶיךָ הַפְלֵא עַל לֵב נִדְהָמִים, אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים!

פיוט לרבי דוד בר' אלעזר, מחזור לימים נוראים

יי דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם. בַּצַּר לִי אֶקְרָא יי:

וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי. מֵרֹב כַּעְסִי וְשִׂיחִי. וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יי:

יָהּ הַקְשֵׁב נִאֻמִי. וַעֲשֵׂה אוֹת לְטוֹבָה עִמִּי. רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יי:

דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יי:

בְּקוּם עָלַי אוֹיְבִי. לֹא יִירָא לִבִּי. וַאֲנִי עָלֶיךָ בָּטַחְתִּי יי:

רָמָה בְּךָ יָדִי מִשְׂגַּבִּי. וְלֹא בְחַרְבִּי. כִּי לֹא בְחֶרֶב וּבַחֲנִית יוֹשִׁיעַ יי:

אוֹיְבַי גָּבָרוּ. וְעָלַי הִתְאַמָּרוּ. הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק יי:

לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר. וְאוֹיֵב עָלַי יַכְתִּיר. אֵל קַנּוֹא וְנוֹקֵם יי:

עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי אָשִׂימָה. וְעִם לְבָבִי אָהִימָה. הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח יי:

זֵדִים יְרִיבוּנִי. סְעִיפַי יְשִׁיבוּנִי. כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם יי:

רַחֲמֶיךָ שִׂבַּרְתִּי. כִּי לְךָ יי הוֹחַלְתִּי. אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי:

אור הגנוז/מרטין בובר

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יִשְׂרָאֵל מִסָּלָנְט שֶׁיָּצָא לִרְחוֹבוֹת הָעִיר בְּאֶחָד מִלֵּילוֹת יְמֵי הַתְּשׁוּבָה וְרָאָה אוֹר קָלוּשׁ בּוֹקֵעַ מִדִּירָה רְעוּעָה. נִכְנַס רַבִּי יִשְׂרָאֵל וְרָאָה מְתַקֵּן נַעֲלַיִם יוֹשֵׁב לְיַד נֵר דּוֹעֵךְ וּמַכֶּה בַּחִפָּזוֹן בְּפַטִּישׁוֹ עַל הַנַּעַל. שְׁאָלוֹ רַבִּי יִשְׂרָאֵל: מַה לְּךָ כִּי נֶחְפַּזְתָּ , רַבִּי יְהוּדִי. עָנָה אוֹתוֹ הַסַּנְדְּלָר: רַבִּי, הֲרֵי כָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר עוֹד לְתַקֵּן! יָצָא רַבִּי יִשְׂרָאֵל לָרְחוֹב וְקָרָא: יְהוּדִים, שִׁמְעוּ , אַחִים יְהוּדִים: כָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר לְתַקֵּן!

רבי חיים מצאנז

כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר לְיָמִים, סָבוּר הָיִיתִי שֶׁאַחְזִיר אֶת כָּל הָעוֹלָם לְמוּטָב . כְּשֶׁהִתְבַּגַּרְתִּי, יָדַעְתִּי כִּי יִהְיֶה לִי דַּי אִם אַחְזִיר לְמוּטָב אֶת אַנְשֵׁי עִירִי בִּלְבַד. יָגַעְתִּי יָמִים רַבִּים, וְלֹא עָלָה הַדָּבָר בְּיָדִי. לְאַחַר מִכֵּן אָמַרְתִּי, לְפָחוֹת יֵשׁ בִּי הַכֹּחַ לִקְבֹּעַ אֶת אוֹרְחוֹת הַחַיִּים שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי וּבְנֵי בֵּיתִי. עַתָּה מִשֶּׁזְּקַנְתִּי רְצוֹנִי לְתַקֵּן אֶת נַפְשִׁי, שֶׁאֶעֱבֹד אֶת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת. וְהִנֵּה גַּם דָּבָר זֶה עֲדַיִן לֹא הִצְלַחְתִּי לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל.

נוסח אלטרנטיבי לווידוי הקצר / דליה מרקס

 

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמוֹתֵינוּ,

תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ,

שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ:

ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ:

 

אָלַמְנוּ                                 בּוֹשַשְנוּ

גָּזַלְנוּ                                   דִּלּינוּ

הַדָפְנוּ                                 וִתַּרְנוּ

זִיָּפְנו                                   חָלַפְנוּ

טִאטַאנוּ                                יָדַעְנוּ

כִּחַשְנו                                  לֹא מָנַעְנוּ

נִמְנַעְנו                                  סָכַרְנוּ

עָצַמְנו                                   פָּחַדְנוֹ

צֵערְנוּ                                   קִשִּינוּ

רָפִינוּ                                    שִחתְנוּ

תֵּרַצְנוּ

סָרְנוּ מִצֶּלֶם אֱלֹהִים שֶבַּאָדָם וְלֹא שָׁוָה לָנוּ.

 

נוסח אלטרנטיבי לווידוי הארוך  / דליה מרקס

 מִי יִמְנֶה כֹּל מַבָּט שֶהֻפְנָּה הַצִּדָּה,

דְרִישַת צֶדֶק שֶלֹא קֻיֻּמָה בְּעִתָּה – מִי יְסַפֶּר

 מִי יְמַלֵּל יָד שֶלֹא הֻגְּשָה

חֵרְשוּת, שְתִיקָה, עִוָרוֹן, אָזְלַת יָד – מִי יִכְמוֹס?

וְאַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם וְאָדָם,

אַתָּה מוֹנֶה וּמְמַלֵּל, מְסַפֶּר וְכוֹמֶס.

מְחֶה פְשַעֵינוּ, מְחֶה וְהַעַבֵר חֲטֹאתֵנוּ,

טַהֲרֵנוּ, אַמְּצֵנוּ, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

עַל חֵטְא  שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאֵין אוֹנִים

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּבִזְבּוּז מַשְאָבִּים

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגַחְמָנוּת

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדַלּוּת מַעֲשִים

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהִתְעַלְּמוּת

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּוִתּוּר על עַרָכִים

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזְחִיחוּת

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחֵרְשוּת

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטִפְּשוּת הַדָּם

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיִרְאַת אָדָם

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַחַש וּבְהִתְכַּחֲשוּת

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלֵאוּת

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּמְנִיעַת כָּף

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנוֹכְחוּת וּבְנִפְקָדוּת

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּסְתִימַת אָף

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַצִימַת עֵינַיִם

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּפִיק בִּרְכָּיִם

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּצְבִיעוּת

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקֹצֶר רְאוּת

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּרַמָּאוּת

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשְתִיקַת לְבָב

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתֵרוּצֵי שָוְא

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּ______________

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּ______________

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּ______________

וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּ______________

            וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ.

 

 

הדין / פרנץ רוזנצוויג

מתוך 'כוכב הגאולה'

הימים הנוראים, ראש השנה ויום-הכיפורים, מציבים את הגאולה הנצחית אל תוך הזמן. השופר הנתקע בראש השנה בשיאו של היום עושה אותו ל'יום הדין'. הדין, שבדרך כלל מצפים לו באחרית הימים, מוּצב כאן במישרין לתוך שעת-ההווה. אם כן, לא ייתכן שהעולם הוא שיידון כאן […] אלא היחיד הוא העומד כאן בדין. כל אדם ואדם – דינו נחתך לו על פי מעשיו. בראש השנה נכתב גזר דינו על השנה שחלפה ועל השנה הבאה, וביום כיפור, משעברה ארכה אחרונה של 'עשרת ימי תשובה', הוא נחתם.

 

וכן נעשית השנה נציגתו המוסמכת לחלוטין של הנצח. בחזרה של 'יום הדין' הזה מדי שנה בשנה ניטל מן הנצח כל הריחוק של לא-מעלמא-הדין; הנצח הנה הנו, הוא במשג ידו ובתפוסת ידו של היחיד וביד חזקה הוא עצמו משיג ותופס את היחיד. שוב הוא אינו עומד בתוך ההיסטוריה הנצחית של עם הנצח ואף לא בהיסטוריה המתחלפת-נצח של העולם. אין כאן מקום להמתנה, להסתתרות מאחורי ההיסטוריה. היחיד בעצמו ובפני עצמו הוא נידון. הוא עומד בתוך העדה. הוא אומר אנחנו.

ואולם באותו יום ה'אנחנו' אינו האנחנו של העם ההיסטורי; לא העבירה על החוקים המבדילים עם זה מכל עמי תבל היא החטא אשר לסליחתו משוועים ה'אנחנו'. אלא בימים אלה עומד היחיד במישרין ביחידותו הערטילאית לפני אלוהים, בחטאו של סתם אדם; רק חטא אנושי זה נפקד במניין מזעזע זה של החטאים 'שחטאנו לפניך' – מניין שיש בו יותר ממניין בעלמא: מאיר הוא את כל פינות-הסתר שבנפש ומושך ומעלה מתוכן את ההודאה בחטא האחד של לב-האדם שאחד ושווה הוא לעולם.

ובכן, 'אנחנו' אלה אשר בקהלם מכה היחיד על חטא לפני אלוהים באנושיותו הלבדית, הערטילאית ואשר ב'אנחנו' המתוודה שלו הוא חש את האני החוטא שלו כפי שלא חש אותו מעולם , אי-אפשר שיהיו עדה מצומצמת, אלא היא עדת האנושות עצמה. כשם שבימים אלה השנה מייצגת במישרין את הנצח, כן ישראל מייצג בהם במישרין את האנושות.

התשובה ועמידתו של האדם / הרמן כהן

מתוך 'דת התבונה ממקורות היהדות'
תרגום: יהוידע עמיר (שונה מהתרגום הנדפס)

כך נולד האדם החדש, בדרך זו נהיה הפרט ל'אני':  החטא אינו יכול להתוות  את דרך  החיים.  יש אפשרות לתשובה מדרך החטא.  האדם יכול  להיות  לאדם חדש.  אפשרות  זו לטרנספורמציה עצמית  עושה את הפרט ל'אני'. על ידי חטאו שלו נעשה האדם לפרט; על ידי אפשרות התשובה מן החטא נעשה הפרט החוטא ל'אני' חופשי. רק עם אדם זה שנולד מחדש מתייסדת הקורלציה בין האדם לאל לאמיתה. אלוהים אינו רוצה חפץ בחוטא ובמיתתו. חפץ הוא בתשובת האדם מדרכו הרעה ועמה חפץ הוא בחייו – בחייו החדשים.

[…]

"השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו  לכם  לב  חדש  ורוח חדשה" (יחזקאל  יח, לא) במשפט  זה התעלה יחזקאל על כל הנביאים שקדמוהו.  שהרי הללו התנבאו רק על הלב החדש והרוח החדשה שאלוהים עתיד לתת כאשר הוא, לפי ירמיהו, יכרות ברית חדשה עם ישראל. ואילו יחזקאל אומר:  "עשו לכם לב חדש ורוח חדשה". כאן מגיע היחיד לידי בשלותו המלאה ב'אני'. ליחיד נהיה האדם מתוך הכרתו בחטאו שלו. ואולם הוא נעשה ל'אני' מכוח סמכותו לברוא לעצמו לב חדש ורוח חדשה.

עתה מתברר מה כוחם של לב חדש זה ושל רוח חדשה זו ומה תפקידם: בתשובה מדרך החיים הקודמת, בכוחו של אדם לפתוח בדרך חיים חדשה. רק עתה נהיה האדם אדון לעצמיותו ושוב אינו נתון למרותו של הגורל. גזירה הייתה זו שלא ניתו לנטוש את דרך החטא. האדם נעשה לבן חורין מגזירה זו על ידי התורה, לפיה אין החטא מכשול קיים ועומד, אין הוא יסוד לכשלון הולך ונמשך.

[…]

הלב החדש  והרוח החדשה  הינם מטלות,  וכאלה יישארו לעולם.  גם ה'אני', דינו  להיות מטלה בלבד.   כשם  שאין  לתאר  במציאות הקונקרטית לב  חדש, כך אין לשרטט את דמותה המוגמרת של משמעות האני הנולד.  כמו האתיקה כך גם הדת אינה עוסקת אלא במטלות,  שעל פי הגדרתן אין להן קץ, ושמתוך כך גם אין מילויין יכול להיות אלא אינסופי.

[…]

והתשובה היא קידוש-עצמו של האדם. כל שעשוי להיות משמעה של חרטה, של שיבה אל עמקי האני, של ההתעמקות בדרך החיים כולה, ולבסוף של העזיבה והשיבה ושל עיצוב דרך חיים חדשה – כל זה כלול בקידוש-עצמו של האדם.