סליחה היא עניין דו מסלולי – זוהי פעולה בין-אישית המתקיימת בין שני אנשים, והיא נעשית באמצעות אמירת מילים – האחד מבקש סליחה ורעהו מעניק אותה. אבל סליחה, מתן סליחה הוא גם תהליך אישי, פנימי, רפלקטיבי, עתים מתמשך ועתים נעשה מתוך התנגדות פנימית. לעתים, גם כשאנו יודעים שראוי לסלוח, אנחנו מוצאים את עצמנו מתקשים בכך מאד.
במילים אחרות – סליחה היא פעולה ותהליך, עניין חברתי הסכמי ומעשה אישי ופרטי. האם ייתכן שלהעניק מחילה (למישהו) ולסלוח (בליבנו) הם שני דברים שונים לגמרי? האם בכלל אפשר לסלוח למישהו שפגע בנו עמוקות, לסלוח באמת?

סליחה אפשרית רק כאשר יש פגיעה, עלבון או חוסר צדק. באופן פרדוכסלי, ככל שהפגיעה גדולה יותר, כך רב הצורך במחילה ובה בשעה קשה יותר מקרים אלה לנפגע למחול. לעומת זאת, על פגיעה פעוטה, למשל דחיפה קלה בעת עמידה בתור, קל לסלוח אבל גם הצורך בסליחה הוא קטן. האם אפשר לגשר על הפרדוכס הזה?

זאת גם זאת, עתים נדמה שתהליך הסליחה משקף עולם מנוכר שבו כל צד שרוי בבדידות משני עבריה של בקשת הסליחה לאחר שזו ניתנה ונתקבלה, הן הנפגע והן הפוגע מתמודדים כל אחד בגפו עם המפגש הכואב, עם תוצאותיו והשלכותיו. האם שני הצדדים יוכלו ולהיפגש באמת משני עברי הפגיעה והסליחה?

ייתכנו מעשים שאדם שנפגע יחוש שעליהם אין לא רק שיכחה אלא גם סליחה, וגם אם בקשת הסליחה נעשתה בכנות ובלב נשבר, איש לא יוכל לכפות עליו לסלוח. ומן העבר השני, עולה השאלה עד מתי צריך אדם לבקש סליחה אם זו אינה מתקבלת אצל הנפגע, האם יש רגע שהפוגע יכול להרים ידיו ולחדול ממאמציו? הרמב"ם עומד על כך שלאחר שלוש פעמים שאדם ביקש סליחה ואף ביקש מחבריו שיבקשו בעדו הוא פטור "וזה שלא מחל, הוא החוטא" (הלכות תשובה ב, יג). עתים הפגיעה גדולה כל כך עד שהפוגע עצמו אינו יכול לשוב בו ולהיכנס לתהליך הסליחה, לאחר תיאור אכזריותו של פרעה, נאמר: " וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה" (שמות ט, 19), והדבר מלמד שמרגע מסוים הסליחה אינה אפשרית. אבל הבה נדון במקרים שבהם הסליחה אפשרית ושני הצדדים מייחלים לה, זה מעברהּ האחד וזה מעברהּ השני.

יותם בנזימן מציע בספרו "לסלוח ולא לשכוח: על האתיקה של הסליחה" (ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009) כיוון מועיל להתמודדות עם הבדידות והניכור שבמערכת הסליחה. הוא טוען שאיש אינו יכול לאָיֵן את הכאב ושחרטה וסליחה של הצד הפוגע לא יישרו את ההדורים. במקום הציפייה לשכוח ו"להניח מאחורינו" את הכעס, בנזימן מציע מה שהוא מכנה "סליחה דיאלוגית". הפוגע תלוי בנפגע בתהליך הסליחה, הוא אינו יכול לסלוח לעצמו (למרות שבעולמנו הפוסט מודרני יש הסבורים שדבר זה הוא אפשרי). הנפגע חייב לסלוח לפוגע דווקא בגלל הפגיעה שהלה פגע בו. זהו קשר ייחודי בין שני צדדים ספציפיים, שניהם נושאים בעול היחסים הזקוקים לתיקון ואף אחד אחר אינו חלק מן הקשר הייחודי הזה.

הביטוי "לבקש סליחה" משקף את התלות ההדדית בין הצדדים – הסליחה לא תוכל להתקיים ללא נכונות של הפוגע להיכנס לתהליך של בקשת סליחה ומעתה תלוי הפוגע בנפגע לשם מתן הסליחה, אי אפשר לכפות בקשת סליחה ואי אפשר לכפות מתן סליחה.

ההצעה של בנזימן מתנגדת להנחה המקובלת בחוגים רבים של "הגל החדש", ולפיה "כל אחד מאיתנו אחראי" לפגיעה ולסבל, אם נפגעת – חזקה עליך שמעשיך הם שהביא עליך את הסבל, ומכאן ש"כל אחד מאיתנו אשם" וכתוצאה מכך מתערפלים מושגי החטא והאחריות ולמעשה איש אינו אחראי. מערכת היחסים בין מבקש הסליחה ובין הסולח אינה שיוויונית, היא אפשרית רק אם הנפגע מסכים להתייחס לפוגע כאל סובייקט וכאל אינדיווידואל אשר בחר לעשות רע (או הֵרע בלי דעת ובלי כוונה) ועכשיו בוחר לתקן את העוול.

סליחה אפשרית רק בין שני בני אדם המאמינים שיש לנו אחריות לבחירות שאנו עושית, יכולת לתקן דרכינו, ומכאן – יכולת לבחור לסלוח. ואוסיף – דומה שרוח האלהים מרחפת מעל פני תהום הסליחה בין השניים.