השאלה הזאת, שאלת צפיפותם של ארבעת חגי חודש תשרי, מעסיקה אותי כבר כמה שבועות. אין לי, בנתיים, תשובה כוללת, אבל אני רוצה להצביע על ההיגיון העומד מאחורי שמיני עצרת.
ורק נזכיר, כי בתורה שמיני עצרת הוא הפחות שבין ארבעת החגים, חג בעל משמעות שולית בלבד. רק בדורות מאוחרים יותר ובגלל המנהג הבבלי של קריאת התורה בשנה אחת, התווספה לו משמעותו העיקרית היום – שמחת תורה.
בתורה, כאמור, החג הוא פשוט "עצרת". פעמיים יש לנו "עצרת" – בסופו של חג הסוכות, ביום השמיני, ובסופו של חג הפסח – ביום השביעי. ועל כך הוסיפו חז"ל "עצרת" נוספת וכינו כך את חג השבועות, כלומר את סופה של ספירת העומר.
מהי, אם כן, אותה "עצרת"?
יש המפרשים כבימינו – אסיפה כללית, התאספות של העם. אבל נשים לב, שכל ה"עצרות", הן בתורה והן בתלמוד, באות בסופו של דבר מה, בסופה של ספירה: בסוף חג הסוכות, בסוף חג הפסח, בסוף ספירת העומר. מכאן שהעצרת משמעותה עצירה. היא מכריחה אותנו להפסיק את הספירה, לעצור.
נחזור לעצרת שלנו, לשמיני עצרת, היום הבא מיד בתום שבעת ימי חג הסוכות. כזכור וכידוע, חג הסוכות עומד בסימן של זמניות, של ארעיות, של השתחררות מן התלות בקבוע, בחומרי. והארעיות, על אף שהיא מביאה עמה אי נוחות, יש בה גם קסם משלה ושחרור מחובות: נכון, למשל, שלא נוח לאכול בסוכה, אבל אחר כך לא צריך לשטוף את הרצפה, ואולי גם הרשינו לעצמנו לאכול בכלים חד פעמיים ואין צורך לרחוץ אותם. במילים אחרות ועד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, יש משהו נוח בתלישות הארעית, משהו משחרר. תחושה של חופש. ועל כן הארעיות מסוכנת – מפני שהיא ממכרת.
אם נסעתם לבדכם לטיול ארוך או חופשה ממושכת, ודאי חשתם בזאת – הארעיות ממכרת.
על כן באה התורה, באה המסורת שלנו, ועוצרת אותנו. לאחר שבעה ימים אומרת לנו מסורתנו – די. אל תתמכרו לארעי. עכשיו מספיק. עכשיו חוזרים לשגרה, לבית הקבע. וגם למחויבויות שלנו.
ובימי קדם, כאשר העם חגג במשך שבעה ימים במקדש בסוכות, ורק בסוכות, היה הדבר מוחשי אף יותר – חוזרים הביתה, למטלות היומיום.
באופן רגיש ויפה מהווה שמיני עצרת גשר בין חג הסוכות לשגרת החול – שכן, על אף שזהו יום שבתון, "מקרא קודש" כלשון התורה, אין יושבים בו בסוכה. התנתקנו מהסוכה, חזרנו הביתה. ומחר – גם נחזור ממש לחיי החולין.
יש, אם כן, צורך בשמיני עצרת. בעצירה הזאת. בטלטלה שמחזירה אותנו מן התלישות שבסוכה חזרה לשגרת הקבוע.
ואם בסוכות אנחנו מציינים את הזמניות, הנדודים, הארעי – הנה בשמיני עצרת אנחנו חוגגים, ממש כך, את הקבוע, השגרתי, עול היומיום והחולין.
הארעיות ממכרת בשחרור שיש בה מחובות ומחויבויות, אבל בסופו של דבר, למרות התלונות, העייפות, השחיקה – כולנו מודים מעומק ליבנו על הבית, על הזכות לקום בבוקר למקום העבודה, על שגרת הטיפול בילדים.
אנו מודים ולבנו מתמלא שמחה.
שמחת השגרה.
שמחת התורה.
שמחת התורה שנתנה לנו את שמיני עצרת – חג השגרה.
חג שמח!
