עם רדת הערב, ברגעים ששמיכת החושך יורדת עלינו מיותר אנחנו מבקשות ומבקשים שהשמיכה השחורה והמאיימת, לעיתים, תהיה "סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ". בשבת, אף מבארות את מהותה של הסוכה: "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם".
מבקשות שבתוך בית הקבע, יהיה גם מקום לסוכת שלום. מעין מקום בנשמה שבו, בכל ערב, מוקמת מחדש סוכה לרגע, שתסוכך עלינו ברגעי החושך הגדול, במעבר שבין היום לילה, בין ערות לשינה. ואולי, היא גם זו שתעיר אותנו ברכות בבוקר כדי שנחזיר נשמתנו אלינו, בחמלה. הסוכה, החפה מכן סממן מעמדי, פשוטה וארעית היא ביטוי למהות קיומנו השברירי בשעות הלילה, וככזו יש בה גם את האפשרות להגן עלינו בשנתנו.
ברובד של הפשט, הסוכה משמשת כזיכרון היסטורי לנדודי עם ישראל במדבר, ונאמר:
"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג).
וברובד הדרשני, מייצגת הסוכה לא רק את השלום והרחמים, אלא גם איכות של חירות, של עם שנולד להיות בן חורין, אחרי שנים רבות של שעבוד פיזי ורוחני.
יכולתי לסיים את דבריי באופוריה המחלחלת בין מילים של שלום ושל חירות, של חיים ושל רחמים. אולם, סיפור קטן המתחבא בין דפיו הגדולים מאד של התלמוד הבבלי, הופך את האיכויות החומלות והרכות של הסוכה הפשוטה מכל קישוט, לסיפור של מאבק מגדרי, מעמדי, כלכלי. שכן, הסיפור בבבלי הוא סיפור על בניית סוכה מגזל:
מסופר על אשה זקנה, סבתא, שבאה לפני רב נחמן, מגדולי ועשירי בבל, והתלוננה בפניו שעבדי ראש הגולה יושבים בסוכה גזולה, שכן הם גזלו ממנה את עצים ובנו מהם את סוכתם. צווחה האשה ולא השגיח בה רב נחמן. אמרה לו האשה לרב נחמן: אשה שהיו לאביה 318 עבדים צועקת לפניכם ואין אתם משגיחים בה?! אמר ר' נחמן לחכמים שעמו: פעיתא (צווחנית) היא זו וצריך רק לשלם לה את עלות העצים. (בבלי סוכה ל"א ע"א עפ"י מהדורת שטיינזלץ)
במילים אחרות, חג הסוכות הגיע ועימו הזכות לשבת בסוכה. באותה הסוכה שעליה אנחנו מתפללות מדי ערב. סוכת שלום, רחמים וחיים. אולם, הסוכה שבסיפורנו, היא סוכת גזל, אין בה שלום או שוויון, אלא שיקוף של מעמדות חברתיים וכלכליים. היא נבנתה בחטא. והחטא הלך והעמיק, שכן כשפנתה הזקנה לבקש סעד. לא זאת בלבד שנדחתה, אלא אף הושפלה לעיני כל החכמים שישבו, כך אני מניחה, בסוכתו של רב נחמן, בעלה של ילתא בת ראש הגולה, שעבדיו גזלו את עצי הזקנה. היא תקבל פיצוי כלשהו על העצים, אולם את הפיצוי האמיתי, שאינו נמדד בכסף, לעולם לא תקבל.
צעקתה היא בבחינת צווחה או פועה (מילה יחידנית), היא מורה על הקטנה, על זלזול, על התעלמות מתחושת הגזל שלה, מחוסר הצדק שנעשה עימה, רק משום זקנתה, היותה אישה, היותה חלשה. אולם, זו זקנה נחושה, היא לא חוששת לגעור ברב נחמן ולהזכיר לו שבת אברהם היא. ובדבריה משבצת את מספר העבדים המדויק, המעיד על חכמתה, שכן יודעת היא שזה מספר העבדים שלקח עימו אברהם בבואו לפדות את לוט מהשבי- :" וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן" (בראשית יד, 14). כמו מבקשת ממנו לראות שגם העצים שלה נפלו בשבי ואין מי שיפדה אותם.
פרשנויות רבות נוספות נוכל למצוא לסיפור הקטן והמכאיב על סוכת הגזל של ראש הגולה ואנשיו. הייתי מבקשת לקרוא את הסיפור הזה לאורה של המציאות הישראלית של ימינו.
הסוכה שלנו, האופן הפשוט, היפה והנקי של תרבותנו היהודית, הישראלית, הליברלית, הסוכה הזו נגזלת ממנו כמעט שנה. אמנם, הממשלה נבחרה באופן חוקי ודמוקרטי, אולם גם חוקים יכולים לשרת אינטרסים מסוכנים. זו לא הפעם הראשונה שסוכתנו נגזלה ממנו, אולם, במשך שנים התעלמנו מהגזל. הסתפקנו בדמי העצים, האמנו שאנחנו צווחניות, פועות, זקנות. לא ידענו על 318 עבדי אברהם שאברהם אסף כדי לשחרר את לוט ואת רכושו, רק משום שבחרנו לוותר על נכסי צאן הברזל של תרבותנו. הפקדנו אותם בידי אחרים. היינו צריכות וצריכים להזדקן, או שמא להבין שהפעם, הגזל, הוא נורת אזהרה שאינה רק מהבהבת, אלא זועקת לשמים. ראינו, כיצד התפילה מדי ערב, על סוכת השלום, שתחתיה יש מקום לכל מי שנברא ונבראה בצלם, נגזלת ממנו ואנחנו נשארות עם דמי העצים. אפילו לא עם העצים עצמם.
כך, שבשנה האחרונה התחלנו לצווח, לפעות. והמילים הללו הפכו מגנאי לשבח. הזעקות שלנו, אלה שאנחנו לא תמיד מוצאות להן פשר, מוצאות דרכן למעלה, שכן הובטח לנו: " כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שמות כ"ב, 22). הצעקות שיש בהן אמת, יש להן פשר ומשמעות חודרות אל ליבותיהם של מאות אלפי מפגינים ומפגינות. הן צעקות המעוררות את הישנים להתעורר, להשמיע קול יהודי, ישראלי, ערכי. קול שמכנס אליו קולות רבים שונים, מגוונים, כאלה שהושתקו במשך עשרות בשנים.
הצווחות, הפעיות, אלה הקולות שהעם הישראלי על כל עדותיו, קבוצותיו, מגזריו, זקוק להם. שכן, בסוד קולות רבים נטליא את קרעי הסיפור היהודי והישראלי, ושמיכת הטלאים שנתפור בתפרים גסים, דרכם חודר אור הכוכבים, תשמש הסכך של סוכתנו. אותה נפרוס מעלינו מדי ערב, שתשמור עלינו, תחמם את עצמותנו העייפות, תגן מפני החושך, ותזכיר לנו שאלמלא פשטותו של הבית לרגע שאנחנו יוצרות בנשמה בכל ערב וערב, לא יהיה מקום לבית קבע יציב, מוגן, המרוהט במיטב המסורות והמנהגים שלנו, של יהדות העולם, ושל אזרחי ואזרחיות ישראל בעלי הדתות האחרות.
חג סוכות שמח!
תודה לפרופ' רוחמה וייס על ההשראה
