תכלה שנה וקללותיה

ראש השנה תשפ"ה

תכלה שנה וקללותיה

עוד יש מפרש לבן באופק, שנה חדשה מביאה עמה את ההזמנה לשאת מבט, להעיז לקוות, להתפלל, לייחל, לחלום, וחשוב שנזכור שהיכולת לייחל היא חלק חשוב מתהליך ההחלמה.
ראש השנה הוא גם הזדמנות להודות לתת מקום לטוב שבחיינו להיספג, להיטען ממנו.
והוא גם הזדמנות לשאול מה חשוב, בראש השנה נברא העולם והאדם, אנו נכתבים בספר החיים, וזאת הזדמנות לשאול במה אנו מאמינים, מה מחזיק אותנו, מה העוגנים שלנו, למה אנו אומרים "הנני", מה אנחנו מוכנים להקריב? מה לא?

תפילות ראש השנה דרך השופר שמוביל אותנו מן השבור אל השלם, מעשה העקדה, ה"הנני" של אברהם, ותפילות "כתבנו בחיים" מובילות אותנו דרך השאלות הגדולות של הקיום.

אלי נצר

תֵּן לָנוּ חַגִּים שְׁקֵטִים
כְּחִיּוּכָיו שֶׁל תִּינוֹק.
תֵּן לָנוּ בְּכִיּוֹת קְטַנּוֹת
בְּחֵיק הָאִשָּׁה הַנֶּאֱהֶבֶת.
תֵּן לָנוּ שִׁירֵי לֵב
הַנֶּאֱמָרִים בְּדוּמִיַּת לַחַשׁ.
תֵּן לָנוּ זְרוֹעוֹת כְּשָׁרָשִׁים
לַחֲבֹק אֶת הַקָּשֶׁה וְהַפּוֹצֵעַ.
תֵּן לָנוּ לֵילוֹת סְהוּרֵי תִּקְוָה
אֶל מוּל אֲדָמָה גְּדוֹלָה וְשׁוֹתֶקֶת.
עֲשֵׂה אֶת בֵּיתֵנוּ
מִשְׁכָּן לְנִגּוּנִים.
אַל תּוֹסִיף עוֹד לְגִזְעֵנוּ
טַבַּעַת יְגוֹנִים.                                       

הרב יהורם מזור

שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם…

ישעיה ס"ו

אוּלַי בַּשָּׁנָה הַבָּאָה הָנִכְנֶסֶת הַיּוֹם,
יִפָּתְחוּ הַרְקִיעִים.
וְטָהֳרָתָּם שֶׁל אֲנָשִׁים,
לִפְנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם,
תְקוּבָּל.
וְהָעוֹלָם יִהְיֶה נֹטֶה אֶל יוֹשְבָיו,
כְּנָהָר שָׁלוֹם.
וְהָאֵל יִהְיֶה נֹטֶה אֶל עַמּוֹ,
כְּנָהָר שָׁלוֹם.

זיו אייל

תן לנו שנה אחת של שקט אמיתי
שנה של לובן הפריחות וירק הדשאים
שנה של להט אהבות וחום תנור ביתי
ושנדע רק פעם מהו טוב ומה נעים.

שנה ללא קולות שנאה וזעקות השכול
ללא מראות הדם ללא הלמות תופי המלחמה
ללא הפחד המשתק של הנורא מכל
ללא צחוקו של העתיד אשר נטמן באדמה.

הן לא בקשנו לנו אוצרות של ממלכות
לא אושר עילאי ומכוניות פאר
קורטוב אחד של שקט אמיתי ולובן של פריחות
אשר נוכל בהם בלאט להתהדר.

להתרגש כפעם מריחות הסתיו
לדהור אל האושר כשריקת רכבת
לבנות לנו סוכת שלום עכשיו
ולהיות בה ראויים לשבת

חנה סנש / נס ציונה 21.9.1940  

"ערב ראש השנה… המאמינה אני באלוהים? איני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטוי לכוחות מוסריים הקיימים בעיני. אני מאמינה למרות הכל, שהעולם נברא למען הטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב. מילים, כל אלה מילים. החיים ידברו, החיים יעידו. אני יודעת שדברי הם דברי אדם אשר הכיר מעט מאוד מהסבל והרע אשר בעולם. הדרך עודנה לפני."

הרב זקס / מועדים לשיחה

"מה אומר לנו ראש השנה? – הדבר הראשון שחג זה מלמדנו הוא שהחיים קצרים" – "חיינו הם יצירת האומנות הגדולה ביותר שניצור אי פעם" – "לחיים יש משמעות."- החיים יכולים להיות קשים ועדיין מתוקים. תעלה תוחלת החיים ככל שתעלה, עדיין לא יוכל אדם להשיג במהלך חייו את כל היעדים שהוא עשוי להעלות בדעתו. "ונתנה תוקף" שר על עראיות חיינו בפתוס מצמית:

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשול כחרס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵּל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כַּלָּה וְכָרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

החיים הללו הם כל אשר לנו. איך ראוי שנשתמש בהם? אנחנו יודעים שלא עלינו המלאכה לגמור – אך גם איננו בני חורין להיבטל ממנה. זוהי האמיתה הראשונה שראש השנה מלמדנו. האמיתה השנייה היא שהחיים עצמם, כל נשימה שאנו נושמים, הם מתת האל. כאמור בתוספת לברכת אבות בתפילת העמידה בעשרת ימי תשובה: זָכַרְנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חֵפֶץ בַּחַיִּים, וְכָתַבְנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים – לְמַעַנְךָ, אֱ-לֹהִים חַיִּים. מתנת החיים, אומר הרמב"ם, היא הגדולה במתנות שנותן לנו אלוהים, וכל יתר הדברים שניים לה. דתות אחרות מחפשות את אלוהים בשמיים, או בחיים שלאחר המוות, בעבר הרחוק או בעתיד הרחוק. כאן הסבל, ושם הגמול; כאן התוהו, ושם הסדר; כאן הכאב, שם המרפא; כאן העוני, שם השפע. ואילו היהדות, באורח בלתי נלאה, מחפשת את אלוהים בחיי הכאן והעכשיו שעל פני האדמה. כן, אנו מאמינים בחיים שלאחר המוות, אך את הגדולה האנושית האמיתית אנו מוצאים בחיים שלפניו.

א"ד גורדון

"המלחמה מרעישה, אבל יש בה הרבה צדדים, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו… העיקר הוא, יש לחשוב, לא מה שיש בה, כי אם מה שיש לראות מתוכה. כי מתוכה יש לראות את הגבורה שבחיים, ויש לראות את הצער שבגבורה, זו המבקשת את תיקונה ואינה מוצאת ומוכרחה לצאת לבטלה ולבהלה. רואים אנו מתוכה כמה כוח, כמה גדלות, יש בחיים, גדלות עד לידי עירוב התחומים, או ביטול התחומים שבין החיים והמוות. איזו התעלות הנפש יש בחיים, המרימה את האדם למעלה מכל יחסים קטנים פרטיים, ואיזה יחס גדול כללי התגלה בחיים בשעת קלקלתם, בשעה שהם מתפרצים ומראים את כוחם בהריסה! וכמה גדולים, חושב אתה, היו יכולים להיות החיים, לוּ ידעו בני האדם לחיות!"

כיצד נקשיב לקולו של השופר השנה? בין כל המילים שנאמרו, כמה חסר קולו של השופר, קול הזעקה הפראית, קול השבר, קול הרסיסים, הסדקים, המפולות, קול הבכי  קול הייאוש. השנה ניתן לליבנו להישבר ולאט לאט לעבור משברים לתרועה ואולי נצליח להגיע גם לתקיעה גדולה.

תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה נִסְתַּפֵּק לָנוּ בָּהּ סָפֵק לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלוּת וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין הֵיאַךְ הִיא. אִם הִיא הַיְלָלָה שֶׁמְּיַלְּלִין הַנָּשִׁים בֵּינֵיהֶן בְּעֵת שֶׁמְּיַבְּבִין. אוֹ הָאֲנָחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָנַח הָאָדָם פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּשֶׁיִּדְאַג לִבּוֹ מִדָּבָר גָּדוֹל. אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבוֹא אַחֲרֶיהָ הֵן הַנִּקְרָאִין תְּרוּעָה. שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַדּוֹאֵג מִתְאַנֵּחַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְיַלֵּל. לְכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכּל:  …

משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ב׳-ג׳

הרב זקס / מועדים לשיחה

"קול השופר המבקיע את עורלת ליבנו. זוהי צעקה חסרת מילים בדת של מילים. זהו קול המופק מהרוח הנושבת מפינו, כמו לומר לנו שהחיים הם רוח נושבת וחלום יעוף – אך רוח זו היא רוח הא-לוהים שבתוכנו: "וְיִיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). אנחנו עפר מן האדמה, אך בתוכנו נשמת החיים שנפח בנו א-לוהים.

ואומרים יש שופר

שאול טשרניחובסקי

וְאוֹמְרִים: יֵשׁ שׁוֹפָר, וְהַשּׁוֹפָר מְאֹד עַתִּיק –
עוֹד מִימוֹת הַשּׁוֹפְטִים, וּמֻנָּח בְּתוֹךְ תִּיק
בְּמַפֹּלֶת בֵּית כְּנֶסֶת, בְּשָׂרִיד שֶׁל אַתִּיק.
הוּא שׁוֹפַר הַחֵרוּת שֶׁל אֵהוּד בְּיוֹם עֶגְלוֹן,
הוּא שׁוֹפַר הַחֵרוּת בּוֹ תָקַע גַּם גִּדְעוֹן,
יוֹחָנָן בְּגוּשׁ-חָלָב בּוֹ תָקַע אַחֲרוֹן.
וְהוּא הוּא הַשּׁוֹפָר יִתָּקַע בּוֹ לַקֵּץ,
כִּי הַמַּיִם עַד נֶפֶשׁ, וְסַכִּין בְּיַד הַמֵּץ, –
וְאָמַר זֶה אֶל זֶה: הֵחָלֵץ! הֵחָלֵץ!
כִּי חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ עָבְרוּ גְּדוֹת תְּהוֹם,
הַמָּשִׁיחַ רוֹצֶה לְהוֹפִיעַ יוֹם יוֹם,
כַּתִּשְׁבִּי מִי עוֹד לָנוּ בְּכָל עֵת וּמָקוֹם?
רַק חָסֵר הַשּׁוֹפָר, הַשּׁוֹפָר הוּא חָסֵר,
הַשּׁוֹפָר הַגָּדוֹל הָרוֹטֵט וְהָעֵר,
לֹא שְׁמָעוֹ דוֹר חֵרֵשׁ, לֹא רָאָהוּ עִוֵּר.
אֵי אוֹתָה הַחֻרְבָּה, בָּה נִצְפַּן הַשּׁוֹפָר?
הֵן אֵבְרוֹפָּה כֻּלָּהּ הֱקִיאַתְנוּ זֶה כְבָר,
מִצְּפוֹנָם שֶׁל פִיוֹרְדִים עַד צוּר גִּבְּרַלְטַר.
בֵּין אוֹקְיָנוֹס מִכָּאן וְאוֹקְיָנוֹס מִכָּאן,
הָאוֹבְדִים בְּאֶרֶץ רוּס, נִדָּחִים בְּיָוָן,
מִי שָׂרִיד לִי בְלוּב, מִי בְּכוּשׁ נֶאֱמָן?\
וְהָלַךְ וְחָפַר, וּמָצָא וְהֵבִיא
לוֹ אֶת קֶרֶן הַצְּבִי עִם שַׁאֲנַת הַלָּבִיא,
וְתָקַע בוֹ תְקִיעָה הַתִּשְׁבִּי הַנָּבִיא.

ואומרים יש שופר

אֶל רֹאשׁ הַר עֲלֵה
וְשׁוֹפָר גָּדוֹל קַח,
וְשָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה
עֲנוֹת הָעָם הַדָּךְ,
וּבַשּׁוֹפָר הַגָּדוֹל תְּקַע:
תְּקִיעָה, תְּרוּעָה וּשְׁבָרִים,
וּבְרַגְּלְךָ רְקַע
וְיִרְעֲשׁוּ הַקְּבָרִים;
וְהַקּוֹלוֹת יַעֲלוּ בַּלּוּלִים
עַד שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת:
וְיִתְגַּלְגְּלוּ הַגִּלְגּוּלִים
לִבְנוֹת אֶת הַשְּׁמָמוֹת;
וְיִתְעוֹרְרוּ הַנִּרְדָּמִים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת
הַמְּשַׂחֲקִים בִּזְרָמִים
וְשׁוֹגִים בַּהֲזָיוֹת;
וְיָקִיצוּ הַיְּשֵׁנִים
בְּתַרְדֵּמַת הַגּוֹלָה,
וְיֵעוֹרוֹ הַזּוֹנִים
בַּעֲלֵי הָאֹזֶן הָעֲרֵלָה;
וְיָקוּמוּ יַעֲלוּ לָאָרֶץ,
שֶׁהוֹרִים קִרְבָּהּ מָלְכוּ;
וְיָשִׂימוּ קֵץ וְקֶרֶץ
לְגָלוּת שֶׁבָּהּ הֻדְּחוּ.

מי שרואה סנה בוער

אבישר הר שפי

כִּי מִי שֶׁאוֹמֵר הִנֵּנִי
לֹא יָשׁוּב עוֹד אֶל בֵּיתוֹ
אֶל אִשְׁתּוֹ אֶל יְלָדָיו
לָתֵת חִבּוּק לְלַיְלָה טוֹב
לְהַרְגִּיעַ אֶת הַחֲשֵׁכוֹת
לִבְחֹש בַּבֹּקֶר שׁוֹקוֹ חַם
לְהַרְתִּיחַ הַקָּפֶה לְהָבִיא לָהּ לַמִּטָּה

מִי שֶׁאוֹמֵר
הִנֵּנִי
מִי שֶׁרוֹאֶה סְנֶה בּוֹעֵר
צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּכָן
לְהֵאָכֵל עַד יְרֵכָיו
וְשֶׁהַמָּוֶת יְהַבְהֵב בּוֹ
יְשַׂחֵק בּוֹ מִשְׂחָקָיו

לִרְאוֹת אֵיךְ בַּבְּקָרִים קָמִים הַמְּשִׁיחִים
סוֹרְקִים יָפֶה יָפֶה בִּשְׂעָרָם
בָּאִים בְּמִבְזְקֵי הַחֵצִי
בָּאִים בַּסַּנְוֵרִים

מִתְגַּנְּבִים בְּאִינְטֶרְנֶט מָהִיר
בְּרִצְפֵי הַפִּרְסוֹמוֹת
הָעָם רוֹקֵד הָעָם הוֹזֶה
הָעָם נוֹגֵס בְּקִשּׁוּאָיו

וְרַק אַתָּה
בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן
הוֹפֵךְ חֲתַן דָּמִים וְאִשְׁתְּךָ
אוֹחֶזֶת צֹר
וְרַק אַתָּה
בִּבְשָׂרְךָ סוֹרֵק בַּרְזֶל
וְרַק אַתָּה
עוֹרְךָ מֻגְלָה
מֵסִיר וְשָׂם הָרְטִיּוֹת

מִי שֶׁאוֹמֵר אָסוּרָה נָּא וְאֶרְאֶה
צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּכָן
לְהָשִׁיב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ
לְהִצְטָרֵעַ
לֶאֱחֹז מַטֵּהוּ
לְהַשְׁלִיךְ
לִרְעֹד
לִבְרֹחַ מִפָּנָיו
לָשִׂים עַל בְּנוֹ
הָאֵשׁ וְהָעֵצִים

לִרְאוֹת אוֹתָהּ
מֵרָחוֹק

הנני 

סיון הר שפי

כִּי הַיָּפָה בְּיוֹתֵר לָאַהֲבָה וְלָאֱמוּנָה, הִיא מִלַּת: הִנְנִי.
הִנְנִי לְךָ, לִקְרָאתְךָ, לְפָנֶיךָ.
הִנְנִי שֶׁלְּךָ, בְּיָדְךָ. מַאֲזִינָה
לְכָל קְרִיאוֹתֶיךָ הִנְנִי.
הִנְנִי הִנְּךָ.

כִּי בְּרֶגַע הִנְנִי נוֹפְלוֹת חוֹמוֹת אַדִּירִים.
הַשְּׁרִירִים הַגְּדוֹלִים מִתְרַפִּים, וּכְנֶגְדָּם נִדְרָכִים
שִׁירִים קְטַנִּים עֲדִינִים, שֶׁכָּל רְצוֹנָם לְדַיֵּק
רְצוֹנְךָ. שֶׁכָּל רְצוֹנִי.

וְרֶגַע הַהֵן הוּא רֶגַע הַחֵן
בּוֹ פָּנִים הֵן פְּקָעוֹת שֶׁל יֹפִי.
מָה שֶׁרָאִיתִי אֲנִי בְּהִנְנִי
עַיִן לֹא רָאֲתָה
זוּלָתֶךָ.

כִּי הַכּוֹאֶבֶת בְּיוֹתֵר לָאַהֲבָה וְלָאֱמוּנָה, הִיא מִלַּת:
אַיֶּכָּה.
כּוֹאֶבֶת כְּמַכָּה. אֵיכָה.
הַלְוַאי תִּמָּצֵא לִי הַלְוַאי תִּמְצְאֵנִי
מַקְדִּימָה שְׁאֵלָתְךָ, מַקְדִּים בְּדִידוּתִי:
הִנְנִי.

הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה הָאַחַת 

אסנת אלדר

"יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה"
גילוי וכיסוי בלשון, חיים נחמן ביאליק

הֵיכָן הִיא הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה הָאַחַת
זוֹ שֶׁנִּגְנְזָה בָּהּ כָּל תַּמְצִית חַיֶּיהָ
וְחַיֵּינוּ.
זוֹ שֶׁשָּׁרָשֶׁיהָ עֲמֻקִּים דַּיָּם
וְהִיא מִתְעַקֶּשֶׁת לַעֲמֹד אֵיתָן בְּכָל נִסְיוֹנוֹתֵינוּ
הַמְּכֻוָּנִים, אוֹ לְפִי תֻּמְּנוּ
לְעַקֵּר אַבְקָנֶיהָ וּלְזָרוֹתָם לָרוּחַ
שֶׁמָּא יַפְרוּ אֲדָמָה תְּחוּחָה
וְלֹא מִגֶּשֶׁם.
הֵיכָן הִיא הַמִּלָּה הַקְּטַנָּה הָאַחַת
זוֹ שֶׁבָּאָה לְעוֹלָם אַחֲרֵי חֶבְלֵי לֵדָה קָשִׁים
שֶׁל דּוֹרוֹת הַרְבֵּה
זוֹ שֶׁעָבְרָה דֶּרֶךְ מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת שֶׁל נְשָׁמוֹת חַיּוֹת
וְהִשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ צֵל
וְרֵיחַ שֶׁל תִּקְוָה.

הנני

שלומית נעים נאור

וַתַּעַמְדִי מוּל עַצְמֵךְ
וַתֹּאמְרִי בְּקוֹל רָם וְנִשָּׂא
כִּי פִּיךְ וְלִבֵּךְ שָׁוִים
וּפָשַׁטְתְּ יָדַיִךְ
וְנָשַׁמְתְּ עָמֹק
וְיָם לְפִתְחֵךְ הִשְׂתָּרֵר
וְטָבַלְתְּ וְעָלִית מֵהָרַחֲצָה
וּטְהוֹרָה וּבָרָה
וְאֵין בָּךְ מְאוּם
וַתַּעַמְדִי מוּל אֱלֹהַיִךְ
מוּל הַמִּדְבָּר
מוּל הַיָּם מוּל הָעִיר הַהוֹמָה
מוּל עַצְמֵךְ שֶׁל הַיַּלְדוּת
וּמוּל מָה שֶׁתִּהְיִי בַּשִּׁכְחָה
וְשָׁאַגְתְּ כִּי בָּחַרְתְּ בַּחַיִּים בָּחַרְתְּ בְּעַצְמֵךְ
וְסָלַחְתְּ לְעַצְמֵךְ עַל פִּשְׁעֵי הָאֶתְמוֹל
וְסָלַחְתְּ לְסוֹבְבַיִךְ עַל מַעֲשֵׂיהֶם הַיּוֹם
וּמָצָאת חֶמְלָה עַל כָּל בָּרוּא
וּמָצָאת בָּךְ אַהֲבָה לְכָל אֲשֶׁר עֵינֵךְ לִטְּפָה
וְתֵדְעִי כִּי אַתְּ
אַחַת וּשְׁמֵךְ
אֶחָד.

דילוג לתוכן