שבת שובה – בין ראש השנה יום הכיפורים

תשובה הנה אחד מרעיונות היסוד שהעניקה לנו המסורת היהודית. אפילו רגע לפני מותו יכול אדם לחזור בתשובה. המילה תשובה באה מהשורש ש.ו.ב, לחזור, אולם לְמה אנחנו שבים?
הרמב"ם בהלכות תשובה קורא לנו לשוב ממעשינו הרעים, ולשנות את הדפוסים וההרגלים הבעייתיים שלנו. הפסוק מאיוב מזמין אותנו לשוב אל האלוהים: "השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", וספר יצירה מזמין אותנו לשוב למקום, לשוב אל נקודת המרכז. בכל שנה אנו נדרשים לשאול את עצמנו כפרטים וכחברה, אל מה אנו שבים, ומה התשובה שאותה אנו מחפשים, אולם נדמה שהשנה השאלה הזאת חזקה במיוחד.
גלי המחאה וההתעוררות החברתית מכל הצדדים דורשים התבוננות מעמיקה – אל מה אנו שבים? במה אנו מאמינים? ועל מה עלינו להיאבק? ובה בעת אנו נדרשים לשאול גם: מה אנחנו לא מבינים? מה לא ראינו? ומה עלינו ללמוד לשאול מחדש? אנו מתבקשים להסכים לא לדעת, ולחפש דרכים חדשות להכיר את עצמנו ואת האחרים. התנועה ההפוכה הזאת, לדעת ולא לדעת בו זמנית, הינה חלק מרכזי מרעיון התשובה: לשוב כדי לחדש, לשוב כדי להשתנות, ללכת אחורה כדי להתקדם קדימה.

"שְׁכַח לְשָׁעָה אֶת כָּל הַדֵּעוֹת והְַתּוֹרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וגְַם תּוֹרָתֵנוּ הַכְּתוּבָה בִּכְלָל, שְׁכַח אֶת כָּל מָה שֶׁקָּרָאתָ ושְָׁמַעְתָּ, שְׁכַח גַּם מָה שֶׁדִּבַּרְתִּי בָּזֶה אֲנִי, הַשְׁלֵךְ מִתּוֹךְ נִשְׁמָתְךָ כָּל מָה שֶׁהוּבָא שָׁמָּה מִבַּחוּץ, הִתְבּוֹדֵד עִם עַצְמְךָ וְעִם הַטֶּבַע, הַקְשֵׁב לְמָה שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּעמֶֹק נִשְׁמָתְךָ, שְׁמַע מָה שֶׁיּאֹמַר לְךָ הָ׳אֲנִי׳ הַטָּהוֹר שֶׁלְּךָ! אָז לאֹ אֶצְטָרֵךְ לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים. אָז יהְִיהֶ לָנוּ לֵב אֶחָד, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁדֵּעוֹתֵינוּ תִּהְייֶנָה שׁוֹנוֹת; אָז לאֹ נִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת בִּשְׁבִיל אֶחָד כְּדֵי לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה: כָּל אֶחָד בְּמַסְלוּלוֹ יֵלֵךְ, וְהַמַּסְלוּל אַל יִהְיֶה קָטָן. בְּעוֹלָמֵנוּ הַקָּטָן יֵשׁ מָקוֹם לְמֶרְחַקִּים אֵין סוֹף וּלְעוֹלָמוֹת אֵין קֵץ".    א.ד גורדון

* / נעמה שקד

לָשׁוּב בִּשְׁאֵלָה
שְׁלֵמָה
לְפָנֶיךָ, עִם יָדַי הַמְּלֵאוֹת דְּבַשׁ
וּמוּסִיקה סְדוּקָה
וְחֵטְא.
וּדְבָרִים נִחוּמִים.

—

* / אוה קילפי

אֲנִי מְחַבֶּבֶת אֲנָשִׁים שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה
אֲנָשִׁים הַמְּסֻגָּלִים לוֹמַר: מַה?
בֶּאֱמֶת? בְּחַיַיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי.
זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי.
דַּעַת פְּתוּחָה הִיא יוֹתֵר מֵחָכְמָה,
יוֹתֵר מִלִּהְיוֹת צוֹדְקִים,
יוֹתֵר מֵ"אֲנִי הֲרֵי אָמַרְתִּי"
וּמִ"יָדַעְתִּי אֶת זֶה כְּבָר בִּשְּׁנַת…"

—

סדר הדברים / מהטמה גנדי

האמונות שלך הופכות למחשבות
המחשבות שלך הופכות למילים
המילים שלך הופכות למעשים
המעשים שלך הופכים להרגלים
ההרגלים שלך הופכים לערכים
הערכים שלך הופכים ליעוד.

—

זֶה לָזֶה – א. שלונסקי

הַדּוֹר שֶׁלָּמַד לְהַשְׁמִיעַ
וְשָׁכַח לְהַקְשִׁיב
שֶׁהִצְלִיחַ לָרֶדֶת עַד חֵקֶר
וְלָעוּף לֹא זָכָה
הִנֵּהוּ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ
בִּבְלוֹאֵי-הַסְּחָבוֹת שֶׁל עָשְׁרוֹ:
קָשׁוּב וְנִקְשַׁב בְּאֵין אוֹמֵר
כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה מֵעוֹדוֹ.
אֵיךְ נִפְתְּחוּ,
אֵיךְ נִפְתְּחוּ בִּן-לַיְלָה שְׁעָרִים!
הוֹ אַתָּה הַמְּיַחֵל שָׁם מֵעֵבֶר
הַצָּמֵא לְקוֹלִי הַקּוֹרֵא
כְּצָמְאוֹ אֱלֵי אֹזֶן שׁוֹמַעַת
וְיוֹדֵעַ וָעֵד:
לֹא אֲנִי הִתְדַּפַּקְתִּי
לֹא אֲנִי שֶׁקְּרָאתִיךָ
אֲנַחְנוּ קָרָאנוּ הַיּוֹם זֶה לָזֶה.