כל שנה אותו הספר, כל שנה אותו הסיפור, אולם המפגש הוא שונה, להתעורר עם אותה אהובה, בבוקר חדש ולגלות אותה שוב.
"פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר, קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי… וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר, מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.." (פגישה, רחל)
התורה יכולה להיות עוגן לאלו המבקשים לפגוש אותה שוב, ולמצוא בה את החיבור בין העבר לעתיד, בין מה שראוי להיות למה שבאמת מתרחש, לחקור את הפערים, לבדוק מה השתנה? מה כבר לא מתאים? ובעיקר לשוחח עמה – שיחת חיים.
התורה הייתה עץ חיים לכל כך הרבה דורות יהודיים, והדור שלנו מפוצל, חלקו משוחח עמה, חלקו רב, חלקו מתעלם וחלקו מציית ציות עיוור. תורה תורה מה לי ולה? אולי אלא אהבתי? שמחת תורה מזמן אותנו להביט בה מחדש עם כל הכאבים, האכזבות והכעסים, ולשוחח עמה. כי לשוחח עמה זה לשוחח עם דמות נוף עמי ותרבותי, לשוחח עם מי ששונה ממני ומי שדומה, עם כל מי שמרכיב את העם שלי שהיא הספר שלו.
"לפעמים נראה לי שהיהודי שכח שהתורה מתחילה בסיפור בריאת השמים והארץ. הוא אינו רואה עוד את מציאות הסוד ברקפת ובבוגנוויליה, בסנאי המרחף, בגרגרי החול ובאבק, בזריחות ובשקיעות, בספל הקפה ובמפת השולחן, וחי בתודעה שהצופן מצוי בין דפי התורה ובין דפי הסידור, ורק בהם, אך ורק בהם, משוקעת הבריאה. ולי נראה שהמקום הראשוני של היהודי לא היה המקום המפוצל הזה, שהספר והארץ חד היו. אפשר היה למצוא בין הדפים את מעוף הציפור… התורה שבין הדפים מלמדת אותנו להתבונן אל מחוצה להם. לקרוא ולהביט. לכאוב ולהילטף ובתוך כך לא להתנתק, אלא להיטיב לראות. ולא רק לראות, לראות ולגעת. לגעת, לנוע ולהניע, לפעול בתוך כל אלה. לעולם לא נצליח לקלוט את הספר כולו, שהרי אין אנו אלא אות בין אותיותיו, או, לכל היותר, פסוק אחד בסיפור אינסופי. אנחנו, כמו גם השמים והארץ וכל צבאם, כותבים את הסיפור ונכתבים בו. ואולי זאת הדרך. לחיות מתוך ענווה של אות זעירה בסיפור מתמשך, ובה בעת לחוש גם כגיבורי הסיפור כולו. לעשות כל זאת מתוך ידיעה שאנחנו עצמנו פשט, ובה בעת אנחנו גם רמז ודרש וסוד." רבקה מרים
תן לי תורה / גבריאלה אלישע
תּוֹרָה אֲדֹנָי תֵּן לִי תּוֹרָה
תֵּן לִי תּוֹרָה שֶׁאוּכַל לְקַיֵּם
תֵּן לִי תּוֹרָה שֶׁתַּתְאִים לִיתֵּן לִי תּוֹרָה חֲדָשָׁה אֲדֹנָי
תֵּן לִי תּוֹרָה קַלָּה וִישִׂימָה
וּבְלִי מַחֲלוֹקוֹת וּפוּלְמוּסִיםתֵּן לִי תּוֹרָה רוֹקֶדֶת וְשָׁרָה
תֵּן לִי תּוֹרָה מְזִינָה וּמְפַרְנֶסֶת
תֵּן לִי קַרְדֹּם וּמְיֻמָּנוּת לַחֲפֹר בָּהּסוֹדוֹת הָאֵל וְאוֹצְרוֹת הַדַּעַת
נְהִירִים לִי כְּמוֹ פִּסַּת שָׁמַיִם
הַנִּשְׁקֶפֶת בְּחַלּוֹן הַתָּאאֲבָל לִפְעָמִים הָרֹאשׁ מִתְפּוֹצֵץ
מֵרֹב עִיּוּן וְאוֹצָרוֹת
תֵּן תּוֹרָה יוֹתֵר פְּשׁוּטָהתֵּן תּוֹרָה שֶׁאוּכַל לְקַיֵּם בַּשִּׂמְחָה,
בְּנָקֵל, תֵּן מֶרְכָּז, נְקֻדַּת יִחוּס,
אַרְכִימֶדֶסהִנֵּה כִּמְעַט זָקַנְתִּי,
תֵּן לִי נַחֲלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמֵן!
קריאה שנתית / יהודה עמיחי
תָּנָ"ךְ תָּנָ"ךְ אִתָּךְ אִתָּךְ, כְּמוֹ סֵפֶר תּוֹרָה,
מִפָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית וְעַד וְזֹאת הַבְּרָכָה
וּבַחֲזָרָה אֲנַחְנוּ מִתְגַּלְגְּלִים יַחְדָּיו
וְכָל שָׁנָה אַהֲבָתֵנוּ מִתְחַדֶּשֶׁת.
תּוֹרָה תּוֹרָה הוּרָא! הוּרָא!
וְלִפְעָמִים אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בְּלַיְלָה אֶחָד
אֶת מָה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה עוֹבֵר בְּשָׁנָה שְׁלֵמָה,
וְלִפְעָמִים בְּיָמִים טוֹבִים וּרְגוּעִים
אֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים לְהִתְגַּלְגֵּל הָלְאָה
מֵעֵבֶר לַתוֹרָה, מֵעֵבֶר לְמוֹת מֹשֶׁה,
דֶּרֶךְ מְלָכִים וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים עַד
דִּבְרֵי הַיָּמִים, עַד דִּבְרֵי הָאַהֲבָה
וְחֲזָרָה לִבְרֵאשִׁית, עַד לִבְרִיאַת הָאוֹר וְהָעוֹלָם.
וֶאלֹהִים אָמַר כָּל יוֹם וַיְהִי עֶרֶב
וַיְהִי בֹּקֶר, אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא אָמַר
עַרְבַּיִם. כִּי הָעַרְבַּיִם רַק לָאוֹהֲבִים.
