בתפילת כל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. אנחנו מביאים לתפילה את כל החלקים בחברה ובתוכנו שפושעים, וחוטאים, את החלקים שהכי זקוקים לכפרה של היום.
"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים:"
תפילה שהיא הכרזה
אמירת כָּל נִדְרֵי בערב יום הכיפורים הפכה לאחת המסורות החשובות והמזוהות ביותר עם המועד. כָּל נִדְרֵי הוא הקטע הפותח את תפילות יום הכיפורים, אף על פי שלמעשה זו אינה תפילה אלא הכרזה פומבית על ביטול כל הנדרים והשבועות של ציבור המתפללים. מנהג התרת הנדרים בתחילת השנה החדשה מוזכר כבר בתלמוד (בבלי מסכת נדרים דף כ"ג ע"ב), והמסורת של אמירת "כל נדרי" החלה כנראה במאה התשיעית, בתקופת הגאונים, אם כי לא ידוע בדיוק מי ומתי חיברו אותה. היא נאמרת בארמית, שהייתה שפת הדיבור של חלק גדול מהיהודים באותה תקופה. קיימות מספר גרסאות לטקסט, כשההבדל המהותי ביניהן הוא האם התרת הנדרים היא רטרואקטיבית או מתייחסת לעתיד. מנהג אמירת כָּל נִדְרֵי מבטא את האמונה החזקה בכוחן של מילים ליצור מציאות, ויש בו מעין הבעת תקווה של היחיד ושל הציבור לפתוח דף חדש, נקי מטעויות, בערב היום הקדוש.
כוונות לתפילת כל נדרי
ברגע הזה של תחילת יום כיפור נעלמת האבחנה בין מי שנדר למי שמפר את הנדר. כאן הכל מתערבל, כולנו נדרנו וכולנו מתירים בעת ובעונה אחת. בינינו לבין עצמנו אנחנו צריכים להחליט: כאשר אנו אומרים "אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין" למי נתכוון – לעצמנו? או למי שעומד לצידנו? האם אנו מלאי הכרת טובה לקהל שמקבל אותנו אל תוכו או שמא נביט סביב אל העבריינים מאחורינו, ומצדנו ונצא לחפש?
כָּל נִדְרֵי מתיר לנו להביא אל תוך בית הכנסת את ההבטחות שלא קוימו והניסיונות שכשלו, כלומר את האנושיות שלנו, ובעיקר את ההבנה שכולנו כאלה. זו כנראה נקודת מוצא הכרחית לתפילה ולתשובה שכוחה בהיותה על הסף בין ערבו של חג לעיצומו של יום, בין הבדידות האנושית לקהילה, בין היומרה לכישלון, בבגדים חגיגיים ונעליים לא תואמות, עם השובע שממתין לרעב. (מתוך המאמר "על הַסִּיפּיוּת של כל נדרי", מאת ד"ר חנה פנחסי. התפרסם באתר מכון הרטמן, 2019)
תפילת כָּל נִדְרֵי
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים:
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי,
(שלוש פעמים)
דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא וּדְאַחֲרִימְנָא
וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא:
מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה.
בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן. כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן שְׁבִיקִין
שְׁבִיתִין בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין:
נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעוֹת:
תרגום מארמית:
כל הנדרים והאיסורים והשבועות, והחרמות והקונמות והקונסים (נדרים שאדם אוסר על עצמו), וכינויים אחרים של נדרים, שנדרנו, ונשבענו, והחרמנו, ואסרנו על עצמנו מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. בכולם אנו מתחרטים, כולם יהיו מותרים, מחולים, בטלים ומבוטלים, לא מאושרים ולא קיימים. נדרי אינם נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם.
(שלוש פעמים)
כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה:
סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה וְשָׁם נֶאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:
נדרים קטנים
אלישע פורת, עין החורש, קיץ 1973
אֵלּוּ הֵם רַק
נְדָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי
נוֹדֵר לְעַצְמִי כְּגוֹן
לִפְקֹד אֶת קֶבֶר
אֲבִי בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי.
כְּגוֹן לָרוּץ בָּעֶרֶב
אַחַר מְעוֹף הָאֲנָפוֹת
אֶל מֶרְחַקָּן, לִהְיוֹת
שׁוּב יֶלֶד מִתְנַשֵּׂא
אֶל מִגְדָּלָיו. לְהִתְמַלֵּא
מֵרֵיחַ חֹשֶׁךְ מִתְקָרֵב
מִלֹּבֶן הֲדָרִים פּוֹרְחִים.
אֵלּוּ הֵם רַק
דְּבָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי
חָפֵץ לְעַצְמִי כְּגוֹן
לִנְדֹּר עוֹד וְלִנְדֹּר
עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחִי
לְהָקִים אֶת הַמֵּתִים.
