הראשונה היא זו של התורה עצמה. בבוקר יום כיפור אנו קוראים מתוך פרשת 'אחרי מות' שבספר ויקרא על טכס הכפרה המיוחד, המיוחס ליום העשור לחודש השביעי, הוא יום הכיפורים. זהו טכס ארוך ומסובך, הנועד לכפרת עוונותיהם של אהרון, של בני ביתו ושל כל העם. כפרת העוונות מושגת על ידי פולחן, שעיקרו הוא הקרבת שני השעירים – אחד לה' ואחד לעזאזל. שני השעירים הם שווים לגמרי, ורק הגורל המוטל עליהם קובע מי יוקרב לה' ומי יוקרב לעזאזל.
יוקרב לעזאזל? הרי, השם עזאזל מוכר היטב לחוקרי דתות המזרח הקדמון. זהו אחד מאלי המדבר וכיצד יצויר שהתורה תצווה להקריב לו קורבן ממש כשם שהיא מצווה על קורבן לה'? ואכן, על פי פשטה של תורה, גם אם אנו מבקשים להניח שעזאזל שוב אינו נתפס כאל ממש, הרי שאין ספק שלא רק לה' מקריבים באותו יום אלא גם לכוח שכנגד היושב במדבר. שעיר אחד מוקרב כקרבן חטאת לה' והשני נשלח 'לעזאזל המדברה'. אין זה המקום להרחיב בכך, אולם ברור שכבר הברייתא שבתלמוד עומדת בפני קושי זה. היא מבקשת להתרחק מן הפשט הבעייתי כל כך וקובעת ש'עזאזל קשה שבהרים'. על פי תפיסה זו עזאזל לא ייתפס עוד כשם של אל, כמי שמקריבים לו, אלא רק כשם מקום. ואולם, אם במבט ראשון נראה כאילו בכך הוסר הקושי, באה ברייתא שניה באותו מקום בגמרא ומכריזה ש'השעיר המשתלח' הוא 'חוקה', לאמור דבר שאיננו יכולים להסבירו ואיננו יורדים לפשרו.
קשה לדעת עד תום מהי האמונה העומדת מאחורי פרטי טכס זה כפי שהוא מופיע בתורה. ייתכן בהחלט שהתפתחותה של האמונה המונותאיסטית, שאחרי אחד משלביה אנו עוקבים כאן, מורכבת הרבה יותר ממה שנדמה לנו לעתים. אולי מסמל הטכס הזה משהו מופשט יותר, שריד של אמונה פוליתיאיסטית-ביסודה שכבר נשחקה, כדוגמת שימושי הלשון שלנו היום בדבר 'שקיעת השמש' ו'זריחת השמש' שהם שריד לאסטרונומיה ששלטה לפני קופרניקוס וגלילי. מכל מקום, ברור לגמרי שהשריד הזה – אם אכן זהו שריד בלבד – עדיין קיים ועדיין מכתיב את האופן שבו מבינים בני האדם את הדרך בה יכופרו חטאיהם. עליהם לרַצות בקורבנותיהם את הכוחות העליונים השולטים עליהם, ולטהר את עצמם, את מקדשם ואת מחנם מן הטומאה שדבקה בהם.
כל זה נעשה בעזרת הזיית הדם, בעזרת הקרבת השעירים, בעזרת הקרבת פרי חטאת. מעשים אלה מלוּוים בהרבה רחצה והיטהרות של הכהן, החייב להחליף את בגדיו המזדהמים פעם אחר פעם. במילים אחרות, כפרת החטאים היא ענין לפולחן הנמצא על סף המגיה, לריצויים של כוחות הטוב והרע. זהו עניינו של אהרון הכהן ושל צאצאיו הכהנים הגדולים. תפקידם של כל איש ואישה מישראל הוא להתבונן ביראת כבוד ובאימה בפעולותיו הטכניות האלה של הכהן מזה, ולְענות את הנפש ולהימנע ממלאכה באותו יום מזה. מושגים כגון חזרה בתשובה, הסרת העוול, תפילת יחיד, עמידה לפני אלהי העולם – כל זה עדיין אינו נזכר.
*
השכבה השניה, זו של הנבואה, מולה אנו מתייצבים בקראנו את ההפטרה, באה למחות נגד כל זה. 'ישעיהו השני' פונה אל שבי ציון, התמהים מדוע לא שומע ה' את קולם למרות שהם דורשים אותו יום יום וחפצים לדעת את דרכיו. הם הרי הקימו מחדש את המזבח וחידשו את טכסי הקורבנות. העם, היודע את אשר לימדה אותו פרשתנו, אינו יכול להבין מה מעכב בעד קִרבת ה'. ואילו הנביא קובע באופן הנחרץ ביותר שאפשר:
הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו? הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?
וכל הקורא בתורה יתמה וישאל, וכי לא נצטווינו לענות את נפשנו ולהתבונן ביראה בטכס נורא ההוד שעורך לפני עינינו הכהן הגדול? וכי מה עוד יכול הנביא לרצות מאיתנו?
הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית; כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם: אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה תשוועה ויאמר הנני […] ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת:
בוודאי אין זה נכון לפרש את הנביא כמי שמבקש לסתור ולהכחיש את דברי התורה מכל וכל. שהרי, גם התורה מרבה מאד לצוות ציוויים מוסריים; ובאותה מידה יש לומר, שגם הנביא אינו בא לבטל את הפולחן, ויעיד על כך המקום המרכזי של שמירת השבת בפסוקים הבאים מיד אחרי אלה שקראנו. ואף על פי כן, אין ספק שמשהו חדש – חדש מאד – הוא הדובר אלינו. מעל ומעבר לפולחן, מעל ומעבר לצום ולמעשה ה'דתי' שבין אדם למקום, מעל ומעבר לכל אלה מתייצבת התביעה הנחרצת להסיר עוול, להילחם בעד החירות, להיות סולידרי עם סבלו של הזולת. לא הצום הריטואלי של אי האכילה ושל התענית עומד במרכז. הנביא מצביע על מוקד אחר לגמרי של החיים הדתיים. רק מי שיפעל כך, יוכל לצפות לישועה ולבנין חורבותיו, יידע שקרוב היום בו יבקע כשחר אורו.
הניגוד המשווע הזה בין הפן הפולחני הטכסי, העומד על סף המאגיה והפוליתאיזם שבקריאת התורה, לבין ה'מונותיאיזם המוסרי' – אם מותר להשתמש בביטוי שהיה שגור בפיה של היהדות הליברלית של המאה הי"ט – קורא כביכול להכרעה. או כך או כך. לכל היותר, כך נראה כביכול, מותר לראות באלה שלבים של התפתחות. מדת פולחנית נמוכה אל דת מוסרית גבוהה. הנפש בוודאי נוהה אחרי דברי ישעיהו השני. ואולם כאן באה השכבה השלישית של היהדות – השכבה של היהדות הרבנית, השכבה של בעלי מחזור התפילה – ואומרת את דְברה. בעלי המחזור קבעו הן את קריאת התורה הפולחנית הזאת והן את דברי הנביא אביר-המוסר הלוחם, כחלק מן הריטואל של יום הכיפורים הממשי שלנו. אנו איננו מקריבים קורבנות ואיננו מקיימים את הטכס שמתארת התורה; גם איננו מסתפקים בדברי הנביא. אנו מצווים לקרוא את אלה לצד אלה. לָמה?
היהדות הרבנית, שכך קבעה לנו את ההלכה, באה לומר שרק מתוך המתח שבין שני הקטבים הללו יכולה לצמוח דתיות אמיתית. אם לא נאמץ את דברי הנביא אין לטכס הכפרה שום משמעות. ממש כמו המנהג הפסול של 'תרנגול כפרות', יהיה גם זה טכס של עבודה זרה. לא רק 'עזאזל' שוב אינו אל או כוח עליון, גם הכפרה שוב אין דין שתהיה טכס רב רושם, בו מתבונן האדם באורח פסיבי. 'עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו'. שהרי כל אחד ואחת עומדים היום הזה כיחידים וכיחידות לפני בורא עולם, ושום כהן גדול, שליח ציבור או סמכות אחרת אינם חוצצים ביניהם.
ויחד עם זה, קובעת היהדות הרבנית בעלת המחזור, גם דברי המוסר הנוקבים של ישעיהו השני, אינם ממצים את תכנו של היום בו עומד אדם לפני אלהיו. בוודאי אנו מצוּוים היום לעשות את חשבון נפשנו כיחידים, כחברה בה מתרבים הערומים והעניים המרודים, כמדינה שאינה יודעת די צרכה לנתק אגודות מוטה ולשלח רצוצים חפשי. בוודאי צריכה להיות ליום הכיפורים משמעות מוסרית אדירה בשבילנו. בוודאי בלא מוסר אין קדוּשה. ואולם מוסר עדיין איננו קדוּשה והיום הזה הוא יום קדוש – היום הקדוש ביותר. דרכֵנו להתקרב אל האל אינה הקורבן. איננו מקריבים קורבנות, איננו רוצים להקריבם ואיננו מתפללים על חידושם – אולם גם אנו זקוקים לפולחן. גם אנו זקוקים לדרך בה נתקרב אל אלוהים, דרך אותה אנו מבקשים בכל יום ויום, ובמיוחד היום הזה. אנו קוראים את דברי התורה ואת דברי הנביא, כשם שקבעו לנו בעלי המחזור, משום שאנו זקוקים לאלה ולאלה גם יחד.
*
כיצד אנו עומדים מול שלוש שכבות אלה של מסורת יהודית, שיום הכיפורים מזמן על דרכֵנו, זו הכוהנית שמתבטאת בדברי ספר ויקרא, זו הנבואית המדברת מגרונו של נביא שיבת ציון וזו הרבנית, המעצבת את המחזור המסורתי והעושה את דברי שתי השכבות הקודמות לחלק מהפולחן הנורמטיבי של יום הכיפורים?
בעלי 'כוונת הלב', המחזור לימים הנוראים של התנועה ליהדות מתקדמת מתמקדים בשכבה הנבואית. הם שינו את הקביעה הרבנית בדבר הפרשה שתיקרא בבוקרו של יום הכיפורים ובחרו במקומה פסוקי תורה המדגישים את חופש הבחירה של האדם, את חובתו לבחור בטוב ואת מקומה של התשובה. בכך הושגה, ללא ספק, האחדה של המסר העולה מדברי התורה וההפטרה. ואולם שכרה של החלטה זו יוצא בהפסד המורכבות שבהתמודדות שבין קדושה לתביעה חברתית מוסרית, בין קריאה לפעולה לבין פולחן המציב את היהודיה ואת היהודי בקרבת אלוהיהם. והרי, גם המתפלל מ"כוונת הלב" אינו עושה יותר מאשר לקרוא פסוקים ולהשתתף בפולחן שעוצב עבורו. השאלה האם ימצא המתפלל ותמצא המתפללת את דרכם לשינוי דרכי חייהם ואורחות חברתם, עמם ומדינתם – שאלה זו נשארת פתוחה לחלוטין ביום זה. היא תזכה למענה רק במהלכם של ימי השנה.
בין אם אנו דבקים בהכרעה זו וקוראים את פסוקי ספר דברים ובין אם נבחר בקריאת התורה המסורתית, עומדת לפנינו שאלת תוכנו של יום הכיפורים. איננו יכולים בלא פולחן ואיננו רוצים להינתק ממנו. אנו יונקים מדברי הנביאים ומדברי התורה ומעצבים את סדר היום על אדני ההכרעה של חז"ל. ובכל זאת, אנו מצווים לעשות את יום הכיפורים למנוף לשינוי. מנוף זה אינו יכול להיות מוכל בדברי המחזור בלבד, גם לא בדברי המחזור המתוקן שלנו. הוא גם אינו יכול להתמצות בחוויה המרוממת של תפילת הציבור הדבֵק באלוהיו והעושה יחדיו את היום. המנוף, שיום הכיפורים מבקש להציב מוכרח גם לחרוג מן הקהילה, ההומוגנית כל כך לא פעם, אל עבר האחריות החברתית, הלאומית והאישית.
החברה הישראלית נעשית חולה יותר ויותר. פערי הכנסה אדירים, אגואיזם מקודש של כוחות שוק המיטיבים עם בעלי היכולת, אדישות לגר ליתום ולאלמנה, שנאת זרים וזילות חיי אדם – יהודי כבן עם אחר, מי שהוא 'משלנו' כמו מי שהוא 'משלהם' – כל אלה מאיימים על עצם קיומה של החברה לא פחות ממה שהם מאיימים על קיומה של האנושות כולה. לאלה מצטרף הניכור והזלזול באקולוגיה של חיינו ובהרס סיכוייהם של הדורות הבאים לחיות על פני הכדור הזה. יום הכיפורים קורא לנו לעצור. הוא קורא לכל אחת ואחד מאתנו לשאת באחריות. הוא קורא לכל קהילה לראות עצמה שותפה במאמץ אמיתי לתיקון עולם, המתחיל בתיקון העוולות הקטנות והגדולות שאנו שותפים להם, במעשה, בדיבור ובשתיקה. מי שחרטו על דגלם את קריאתה של היהדות הנבואית אינם יכולים להסתפק בהתכנסות חגיגית בבתי כנסיות ובקריאה נרגשת ומלאת כוונה של פסוקי מקרא ודברי שירה. הם גם אינם יכולים להסתפק בשמיעת דברי דרשה. שומה עליהם, אם הם חפצים חיים – לאגור ביום הכיפורים כוח רוחני, חברתי ונפשי כדי שיצאו למחרת יום קדוש זה לפעולה.
הבה נתחייב לפתוח שער בימים של נעילת שער. הבה נאחוז בכל עוצמת ההכרעה של היהדות הרבנית שהציבה את הקדושה בהקשרה של התביעה החברתית ואת התביעה לצדק, לחסד ולאמת בהקשרה של עמידתו הדתית של אדם נוכח אלוהיו. הבה נעשה כל שלאל ידינו כדי שנגיע ליום הכיפורים הבא אשמים מעט פחות, אוהבים מעט יותר, עושי צדק ולו בזעיר אנפין.
