עם כל רגשי הכבוד וההערכה לאבות אבותי ואימות אימותי, שחשו יראה זו באמת ובתמים, אני מציע כאן ראיה אחרת, ההולמת לדעתי יותר את ההיגיון המודרני.
ישעיהו לייבוביץ המנוח, לימדנו להבחין בכך, שבדומה לבעלי חיים אחרים ולצמחים, יש לאדם צרכים, בין אם חיוניים, ובין אם הם כאלה שבני האדם סגלו להם באלפי שנות קיום הציביליזציה האנושית. רוב בני האדם מנסים לנהל את חייהם כך, שצרכים אלה ימולאו בצורה המיטבית, אך בקרב חלק מהם, קיימים גם גורמים אחרים המשפיעים על אורח חייהם, גורמים שהם רכשו מסביבתם, עקרונות מופשטים בהם הם מחזיקים ומאמינים, הלוא הם הערכים.
הדוגמא האהובה על לייבוביץ היתה ההשוואה בין שתי תפישות שונות באופן קיצוני : הערך בו החזיקה אלינור רוזוולט, אשת הנשיא ה32 של ארה"ב, לפיו לכל ילד בעולם חייבת להיות מובטחת כוס חלב יומית, לבין הערך היפאני המסורתי, אותו ביטא באותה עת – 1944 – הגנרל היפאני טוג'ו, לפיו האידאל הנשגב הוא מוות למען הקיסר.
הערכים מוקנים לאלה הדוגלים בהם במהלך החיברות, סוציאליזציה, החל בילדותם, ובתהליך זה תופס מקום חשוב החינוך הלאומי-דתי.
האירועים השונים החלים במשך השנה היהודית – השבת, החגים, המועדים וימי הזיכרון – אמורים להקנות מערכת של ערכים, ובכך טמונה חשיבותם, יותר מאשר בפולקלור העממי הכרוך בהם.
היראה שבימים הנוראים אינה חייבת להיות איפוא הפחד מאימת גזר הדין, אלא יראת כבוד לערכים אותם חגים חשובים אלה אמורים להקנות.
אחד משני הרעיונות המרכזיים העוברים כחוט השני בימים הנוראים הוא האפשרות, היכולת ואף הצורך של כל אדם לשנות את התנהגותו, ההלכה מסמנת שלבים בתהליך זה, כפי שמתואר בתמציתיות ע"י הרמב"ם בלשון הזהב שלו, בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ב':
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה–שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֶא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, וְכֵן יִתְנַחַם עַל שֶׁעָבַר, וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.
ובלשוננו הפשוטה – חשבון נפש וחרטה, ההחלטה לשנות התנהגות פסולה, ואז – וידוי, וכמקווה – שינוי ההתנהגות.
אם בעולם יהודי אוטופי תעבור הקהילה על פרטיה ובכללותה את התהליך הסבוך הזה, אם כל או לפחות רוב בני האדם ישפרו את התנהגותם האחד כלפי השני, אזי תגבר מידת הצדק בחברה כולה.
את הביטוי המובהק ליראה בפירושה הפולקלורי-עממי, נמצא בתפילה המפורסמת "ונתנה תוקף", בה מתבטאים רגשות היחיד החושש מפני ענישה ומבקש כפי שנאמר שם את רחמי הבורא הדיין, היושב ביום הדין, לפקוד על צבא מרום בדין, וכותב בראש השנה את גזר דינו עליו הוא חותם ביום כיפור.
נסב את תשומת לבנו לתפילה אחרת, "עלינו לשבח".
תפילה זו, שנוצרה עבור ראש השנה, אך נאמרת כיום במשך כל השנה, נחלקת לשני קטעים שונים מאד זה מזה. התפילה פותחת במילות שבח לבורא העולם – "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית", אך הקטע השני של "עלינו לשבח" הוא חשוב הרבה יותר.
מובע בו בצורה פיוטית מאד הרעיון המרכזי השני העובר כחוט השני בכל תפילות הימים הנוראים – התקווה ליום בו תשרור מלכות אלהים על פני העולם כולו. כאמור בפסוק אחר מהתפילה בימים הנוראים,
"מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך"
מלכות אלהים חייבת להתפרש כמצב האידאלי, שאנו כה רחוקים ממנו, בו ישררו צדק ושלום מוחלטים.
לדעתי, עצם סיבת קיומה של היהדות היא לקרב מצב אידאלי ע"י קיום המצוות המוסריות שבין האדם לחברו וע"י כך להביא לשיפור מתמיד במצב החברה האנושית, להביא לקיום מלא של זכויות האדם, ליתר צדק וליתר שלום, בעולם, ואין צורך להכביר מלים עד כמה אנו רחוקים מכך.
מאוויים אלה מתבטאים קודם כל בהבעת התקווה לחיסול הרע – "להעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון", ואז השיא – "לתקן (או בגירסה תימנית – לתכן) עולם במלכות שדי".
ועל כן, זאת מהותו החשובה כל כך של חג ראש השנה, שהוא ראשית לכל יום הדין, כלומר יום הצדק, חג הצדק, היום בו אנו מקווים ומתפללים לא רק לסליחתו של הקב"ה על חטאינו הפרטיים, וחשוב מכך, ליכולתנו שלנו לסלוח לזולתנו, אלא לשיפור המצב החברתי הכללי , לתיקון עולם במלכות שדי, ליום בו יתנהל העולם על פי מידת הדין, מידת הצדק, ויסוד מוסד לצדק הוא מימוש זכויות האדם האוניברסליות ובראשן שמירת חיי אדם באשר הוא.
ומה על יום הכיפורים?
שמו של החג, יום הכיפורים. מבטא את עיקר המסר המקראי שלו – ביום זה מתכפרים העוונות, ככתוב בשמות ל' י' "מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכופר עליו לדורותיכם" וכן בויקרא כ"ג כ"ז: אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא" ובמקומות אחרים. קרבנות כפרה אלה הם חלק מאותו תהליך של התשובה והכפרה.
הכפרה היתה מתבטאת הלכה למעשה בקרבן השעירים, ומאז חורבן הבית בבעלי חיים אחרים, כגון העופות במנהג הפסול של הכפרות. יש אומרים שצום, בו מתכלה משהו ממשקל הגוף, גם הוא מהווה כפרה חמרית, ומקובלים עלינו מאד דברי רבי יוחנן בן זכאי המובאים באבות דרבי נתן ד' ה' – "יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה? גמילות חסדים", ובוודאי חשוב אזכור הצדקה בשורה החוזרת של "ונתנה תוקף" – "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
בספר יונה, הנקרא כהפטרה בתפילת המנחה ליום הכיפורים אנו קוראים על שתי קבוצות בני אדם, לא יהודים, הפוגשות את האל העברי, פגישה הגורמת להם זעזוע עמוק, ומשנה את אורח חייהם.
המלחים חווים את הסערה המאיימת על חייהם, וכאשר הם מטילים, בניגוד לרצונם, את יונה אל הים, והים עומד מזעפו, הם מכירים באלוהות ה', יראים אותו וזובחים לו זבח.
הסערה משקפת להם איפוא את בורא העולם ומקורם של חוקי הטבע, אך תושבי נינוה מתעמתים עם הצורה השנייה של קשר עם האל – האל המתגלה, אלוהי הצדק, האל המעורב בחיי החברה האנושית, ובשונה מכל ציבור עברי או ישראלי קודם להם או מאחר אותם, צמים צום מוחלט, כולל את הילדים והבהמות, כמובן בניגוד להלכה, ובשונה מאלה עליהם מדבר ישעיהו בהפטרת השחרית אותה נהוג לקרוא בתפילת השחרית, הצמים "לריב ומצה" (נ"ח ד'), הם חוזרים בתשובה מלאה וכנה.
אלוהים נענה להם, ומגשים את חלומם של כל מבקשי הכפרה והסליחה, רואה "את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", לא את צומם ותעניתם, כאמור במשנה תענית ב' משנה א, והוא ניחם "על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה". (סוף ג')
לכאורה, מוצה כאן רעיון התשובה, העבריין חזר בו ונמחל לו ענשו, אך אז בא הפרק הרביעי, המעניק לכל הסיפור את העומק והמשמעות שלו, כי בלעדיו היו לדעתי שלושת הפרקים הקודמים לא יותר מאשר מהתלה סאטירית ושטחית.
אישיותו רגשותיו והשקפותיו של יונה מוצגים כאן במלוא תוקפם. יונה מופיע כאיש הצדק המוחלט, נביא הצדק ללא פשרות, איש הדוגל ב"ייקוב הדין את ההר", תלמידו הנאמן של משה (סנהדרין ו' ב'), החפץ במיצוי הצדק על נינוה העיר הרשעה, כפי שקרה בסדום, אך הוא מוכיח שאינו מבין את המסר החשוב ביותר של יום הכיפורים. לא רק שיונה לא ידע או לא הפנים את רעיון התשובה, האומר שתשובה מלאה, כנה ושלמה חייבת להביא למחילה. יונה לא הבין, ואולי גם אנו לא ירדנו לכל עומק ההבנה, שאף המחילה המלאה כתוצאה מתשובה אין בה די כדי למצות את מלוא עומקו של רעיון יום הכיפורים, הנרמז אולי במסר על אהרן, רודף השלום, בניגוד לזה של משה (שם).
בשני הפסוקים האחרונים של הספר, המהווים את גולת כותרתו, מביא המחבר את דברי ה', לא אלוהים בדרך אגב[1], הנוזף ביונה ומוכיח אותו הן על אנוכיותו הקיצונית והן על אי הבנתו את הרעיון, שהוא החשוב ביותר ביום הכיפורים. באמרו "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?"!
ה' חס על יושבי נינוה, רשעים לשעבר, טף אשר לא חטאו "ובהמה רבה", ואין הוא מזכיר במילה את העובדה שהם חזרו בתשובה!!! יש כאן חמלה נטו! ועל כן, הקריאה אל אלוהים אשר גילה לפי פרק ד' ביונה אמפטיה וחמלה כלפי יושבי נינוה, ללא קשר לחזרתם בתשובה ובשעת תפילת המנחה, שיאו של היום, מקנה לחג הזה את צביונו כחג החמלה, ויש אולי להעדיף שם זה על השם יום הכפרה, יום הכיפורים!.
קראנו בתהלים "טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו (קמ"ה ט') וברמב"ם – "מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום"; (הלכות דעות, א' ה')
אלוהים חומל, חס, מרחם וחונן. מושגים אלה , שדומני אינם קיימים באתיקה, הענף בפילוסופיה הדן במוסר, והם מבחינים בינה לבין מושגי הדתות האמורות להיות מוסריות. החמלה, המתבטאת באמפטיה כלפי הזולת, דורשת מעורבות רגשית סובייקטיבית בסבל הזולת, ולא רק הבנה אובייקטיבית של קיום אי צדק הגורם לסבלו.[2]
אם כן, יש כאן גילוי נפלא של מידת הרחמים, אך מה עם מידת הדין? במקומות רבים מתייחסת מסורתנו לדילמה בין שני ערכים אלה, כגון במדרש זה:
"בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלוֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית, ב' ד) לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין הֵם מתְבַּקְּעִים, צונֹנִין – הֵם מַקְרִיסִים. וּמֶה עָשָׂה? עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹננִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמְדוּ.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת הַדִּין – הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד?
אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִידַּת הַדִּין וּבְמִידַּת הָרַחֲמִים – וְהַלְווַאי יַעֲמֹד.
(מדרש רבה לחומש בראשית, פרשה י"ב, י"ד; ילקוט שמעוני לבראשית, י"ט[3])
ועל כן, אם אמרנו שראש השנה, יום הדין, הוא חג הצדק, חג מידת הדין, הרי שיום הכיפורים הוא חג החמלה, חג מידת הרחמים. ולא החמלה אשר אנו מבקשים על עצמנו, והרווחת כל כך בתפילות הימים הנוראים, וכפי שיונה ביקש על עצמו, כאשר כבר לא דיבר על נינוה, אלא החמלה אותה אנו חייבים לגלות כלפי הזולת, בני האדם אשר מסביבנו וכן, גם כלפי הבהמה הרבה, אליה בני האדם מתאכזרים כאשר מדי יום מעונים ונרצחים בעלי חיים במיליוניהם.
הימים הנוראים עשויים איפוא להיות ציוני דרך משמעותיים גם עבור היהודי שאינו חדור ברגשות דתיים ואשר הפולקלור העממי אינו מדבר אל ליבו, אך הוא מודע למשמעות החברתית הקיימת במורשתנו.
ולסיום וסיכום נאותים, אביא את הפסוקים האלמותיים מאת הנביא מיכה, אשר בניגוד לעמיתו יונה, השכיל לתמצת במספר מלים את המסר היהודי הליברלי וההומאני במלא נשגבותו:
"במה אקדם יהוה, איכף לאלוהי מרום; האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה. ז הירצה יהוה באלפי אילים, ברבבות נחלי-שמן; האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי. ח הגיד לך אדם, מה-טוב; ומה-יהוה דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך". (ו' ו'-ח')
הפסוקים הראשונים מבטאים את הסלידה מקרבנות בעלי חיים ובעיקר את ההתנגדות לקרבנות אדם – "האתן בכורי פשעי", ואילו הפסוק האחרון מבטא את מהותם של ראש השנה – "עשות משפט" ויום הכיפורים – "אהבת חסד".
ומי ייתן, ומסר זה, מסר החמלה והרחמים העומד והאמור להיות נחווה בשיאו של יום הכיפורים, בד בבד עם מסר הצדק והשלום, העומד במרכזו של ראש השנה, ינחו את דרכי חיינו בשנה הבאה עלינו לטובה, ובשנים הבאות אחריה.
———-
[1] יש הגורסים כי השימוש בשני השמות מרמז לאותם שתי פנים בקשרנו עם האל – אלוהים הוא האל הבורא, ה' הוא האל המתגלה.
[2] . עיינו במחקר מעמיק בנושא החמלה הדתית, השונה ממושג הרחמים, בספרו החשוב של פרופ' אבי שגיא "אתגר השיבה אל המסורת", פרק תשעה עשר – "שיח החברה והלכות צדקה", המתבסס בין היתר על דבריו של הפילוסוף הרמן כהן, בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות", שער שמיני, "גילוי האדם בבחינת רע".
[3] עיינו במאמרו החשוב של עמיתי וחברי הרב יהוידע עמיר "יום הדין ומידת הרחמים" שפורסם במדור "פתח לנו שער", באתר התנועה הרפורמית, "סליחות וימים נוראים" (וביתר מאמריו, והמאמרים האחרים שם)
