התפילה בערב יום הכיפורים היא כעין פרוזדור לתפילות היום כולו.

בתפילה זו אפשר למצוא את קצות אותם החוטים שיובילו אותנו לאורכו של היום, כמו חוט אריאדנה הנקשר בפתח המערה, בפתח המבוך, על מנת להוביל אותנו פנימה והחוצה בלי לאבד את דרכנו.

בתפילת ערבית ליום הכיפורים, שזכתה לכותרת "כל נדרי" בשל מרכזיות המעמד של קריאת "כל נדרי", אפשר למצוא את התווים הרעיוניים שיובילו אותנו לאורכו של החג: הכאה על חטא, המלכת המלך, בקשת הסליחה, התחנונים. אפשר למצוא כאן תפילות שנמצא מחר בשלבים השונים של היום: את נתנה תוקף, את אבינו מלכנו, את שמע קולנו, את הווידוי ואת תפילת "על חטא" וכן התוספות המיוחדות לעמידה, המופיעות הערב וגם מחר.

בחרתי הפעם בפקעת החוטים של אריאדנה, ולא ב"חוט השני", המונח היותר מתבקש אולי ביום זה. בזמן שבית המקדש היה קיים ביום הכיפורים היו קושרים לצווארו של השעיר לעזאזל חוט צמר צבוע אדום, חוט שני (או 'לשון של זהורית', בלשון המשנה), והמסורת מספרת שחציו היה נשאר בבית המקדש וכאשר היה השעיר לעזאזל עושה דרכו במורד ההר "ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה אברים אברים" היה חוט השני בבית המקדש מלבין, על-פי הפסוק מישעיהו א': "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (והיו שנים שלא הלבין, ולכן הפסיקו לקשור אותו על פתח האולם בחוץ והיו קושרים אותו בפתח האולם מבפנים).

אני משתמשת ב"חוט אריאדנה" מן המיתולוגיה היוונית דווקא, כדי לסמן, כדי לרמוז, על המפלצת המסתתרת בתוך המבוך, המינוטאורוס, שחציו פר חציו אדם.
בהקשר של יום הכיפורים אני רוצה הפעם לדבר לא על הפר דווקא (אם כי הפר מופיע, עוד תראו, בסדר העבודה ליום הכיפורים שנקרא מחר במנחה) ולא על השעיר (הוא גם קורבן ראש חודש, אותו הזכרנו בראש השנה). הפעם אני רוצה דווקא לדבר על המפלצת הימית, על הלוויתן או, בלשון ספר יונה, "הדג הגדול".

כמו השבת במעגל השבועי, כך יום הכיפורים הוא אי במעגל השנתי. הזמנה לעצירה, לאתנחתא, להינפשות במובן העמוק של החזרת הנפש. כך בעצם חודש תשרי על חגיו ומועדיו ויום הכיפורים בשיאם. יום הכיפורים הוא השבת של השנה, ובלשון המקרא: "שבת שבתון".
אבל חשוב מאוד להכיר בכך שמדובר כאן באי זמני מאוד, לא אי כזה שמבלים עליו שנים בבדידות כמו רובינזון קרוזו. זהו אי לא של בדידות אלא של צוותא, אי, כמו שכותבת עליו זלדה, שנוצר כאילו על גבו של לווייתן: יש בו את מראית העין של יציבות אבל לא לכך הוא נועד. הוא נועד כדי להבטיח, כדי לאפשר או לקדם, מהלך של שינוי, של תמורה, של החלפה, של כפרה.

השיר של זלדה, אִי (מתוך: השוני המרהיב)

אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.

אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.

רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱ-לֹהִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.

האי של זלדה מבטא מצד אחד את החרדה, את חוסר היציבות בקיום האנושי, ומצד אחר את ההכרה בזמניות שלנו שמביאה אותנו לחיות באופן מלא יותר, אינטנסיבי יותר וגם, אולי, לחשוב על אלוהים. מציאות החיים שלנו כאן על האדמה היא מציאות חיים על אי שהוא על גבו של לווייתן. כל השאר הוא אשליה של יציבות, של ביטחון, של המשכיות.
בתשליך שערכנו בראש השנה עסקנו בדגים. במים בפניהם עורכים את התשליך רצוי, על-פי המנהג, שיהיו דגים, ובנוכחותם של הדגים אפשר למצוא משמעות סמלית: העין הפקוחה של הדגים מצד אחד, כביטוי לשמירה ולהשגחה שאנו מבקשים, ומאידך הכרה בפגיעות הגדולה של הדגים, שיכולים בלי התראה מוקדמת לעלות בחכה או ברשת הדייגים.

גם הלווייתן של יונה ("הדג הגדול") מכיל את ההפכים הללו: מצד אחד הוא איום גדול בכל מובן, איום המעורר פחד קיומי ממשי, אבל מצד שני, עבור יונה שנזרק למצולות ללא אפשרות להגן על עצמו, הדג הוא גם הצלה. הוא מציע ליונה הגנה ומסתור מן הסערה המתחוללת בים, מן הסערה שאיימה על גורל הספינה שבה עשה יונה את דרכו על מנת לברוח מן השליחות שהוטלה עליו. המתח הזה שבין פחד להצלה, בין פגיעות להגנה, ההכרה בקו הדק העובר בין חיים ובחירה בחיים לבין המוות, הם המתחים המלווים את תפילותינו ביום הכיפורים והם משרטטים את השביל הצר שלאורכו אנו פוסעים, דרך התחנות השונות בדרך, במהלך היום. תוך כדי הליכה בשביל הצר הזה עשוי להתרקם הלך הנפש שיביא אותנו לתשובה, לסליחה, לכפרה, לתמורה.

המצווה המקורית, העיקרית, המופיעה במקרא בהקשר ליום הכיפורים, כפי שנקרא שוב ושוב במהלך התפילות שלנו, היא: "ועיניתם את נפשותיכם". את המצווה הזו פירשו חכמי המשנה, או פַרְטוּ חכמי המשנה, לחמישה איסורים, המפורטים בפרק השמיני, האחרון, במסכת יומא: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש מיטה. בהימנעויות המאוד בסיסיות הללו ראו חכמים ביטוי להזמנה, לציווי "לענות את נפשותינו".
אני רוצה להצביע על הקשר בין השאלה שאנחנו מעלים לאורך התפילה, השאלה-בקשה "שמע קולנו" ו"עננו", לבין ה"עינוי" עליו אנו מצווים. למרות המרחק לכאורה ביניהם, הרי הם נובעים מאותו מקור לשוני, מאותו השורש (ע.נ.ה).
האם משמעות הדבר היא שאנחנו מצווים להתענות על מנת שדרך ה"עינוי" תצמח היכולת שלנו להיענות? האם דרך ההימנעות הזו נבין טוב יותר ללבם של יתומים ואלמנות ונזקקים? זו אולי תהיה ההבנה של ישעיהו (או החכמים שהתקינו לקרוא מישעיהו בהפטרה לשחרית יום הכיפורים) את המשמעות של יום הכיפורים. אני רוצה להציע אפשרות נוספת. אני רוצה להציע שדרך ההימנעות מסממני חיים כל-כך מובנים מאליהם, כמו אוכל, שתיה ורחצה, אנחנו לומדים לקחת את החיים שלנו לא כמובנים מאליהם, ואולי נזכרים (בכל פעם מחדש, כי קל כל-כך לשכוח) גם למצוֹת את החיים שלנו באופן המלא והמשמעותי יותר, אנו אוזרים אומץ להיענות לאתגר, לשליחות, שהחיים מטילים עלינו ושאנחנו, כמו יונה, נוטים לברוח ממנה.

אם לחזור אל הדג הגדול, הלווייתן, שבו פתחנו, אני רוצה להציע תמונה של המסע שאנו עומדים לעבור, המסע בבטן הדגה, אם תרצו. אנחנו מתחילים את המסע שלנו בערב יום הכיפורים באווירה של אי בזמן, מקום של התרה, מקום של שמיטה טוטלית כמעט: הנדרים שנדרנו, השבועות, האיסורים, המניעות שלקחנו על עצמנו – בטלים. אנחנו במסע מחוץ לזמן, שבו חלים עלינו חוקים אחרים. אנחנו שטים בלב ים.

את המסע שלנו נמשיך מחר בתפילות הבוקר ואחר הצהריים. נמשיך מחר עם 'נתנה תוקף', עם 'יזכור', עם קריאת סדר העבודה ונפילת אפיים. אווירת יום הדין, אווירת החיל והרעדה. הים רוגש, האי נעלם, אנחנו בעיצומה של סערה גדולה, מושלכים למצולות, נבלעים בבטנה של המפלצת הימית, זועקים לעזרה מבטן הדגה.

נסיים את המסע הזה מחר בשעות הערביים עם אווירת הסליחות והתחנונים, ההתדפקות על השערים, של שעת נעילה. ובתומו של המסע נצא להתקין את היתד הראשונה לסוכה. בברכת היציאה מן הסוכה, עם סיומו של חג סוכות, נהוג לומר:
שנזכה לשנה הבאה "לֵישב בסוכת עורו של לוייתן".
הלוויתן שהיה אי בלב ים, שהיה איום מפלצתי במהלך הסערה בים, הלווייתן שמתוך מֵעַיו קראנו לעזרה, בסופו של המסע הזה "בבטן הדגה", הקיא אותנו מחדש אל היבשה, אל המציאות, אל הזדמנות להתחלה חדשה. ובכל שנה אנחנו מקווים לזכות להרחיב, למתוח יותר את יכולתנו כדי להכיל יותר, כדי לפגוש יותר, כדי להיענות יותר לאתגרים, לשליחות. ביום מן הימים, באחרית הימים, נוכל גם אנחנו למתוח את יכולתנו לאינסוף ולחסות תחת סוכת עורו של אותו לווייתן שפגשנו פעם בים, במצולות, ומבִטנו זעקנו לעזרה:

"כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ" (יונה ב' 5-4).

האם נוכל ביום הכיפורים הזה אכן לקרוא, לזעוק, לעזרה? להשמיע את קולה של הנפש, להתחנן על נפשנו, לכופף את הנפש, למתוח את הנפש, על מנת להכיר טוב יותר את גבולותיה?
האם ניתן לעצמנו להגיע אל המצולות, לגעת במקום הרך, הפגיע, החולף, הכפוף, על מנת שנעלה משם שוב נועזים יותר, על מנת שנשכלל ולו במעט את יכולתנו לענות ולהיענות?