חגי תשרי ספוגים באווירה ייחודית, הבנוייה מקשת מרהיבה של רשמים.

ריחות וטעמים, פיוטים ומנגינות, צבעים ותמונות, מילים ורחשים, מתקבצים יחד בימים אלו לשלמות אחת, חגיגית, נוראת הוד, מרוממת נפש, משיבת רוּח, איתה אנו פותחים שנה חדשה בלוח העברי. ריח של התחדשות תלוי באוויר העולם.

מגוון רחב ומרחיב לב של אותות מוכרים, כמו סימני דרך, חוזרים אלינו מידי שנה בימים הללו: תפוח טבול בדבש, שופר ברטט קולותיו, רימון בשפעו האדום, חלה עגולה, מתוקה, בגדי לבן חדשים, ריחו של הסכך הנחתך, הסוכה, שיש בה מקום לכל אורח.

לצד הסמלים המוכרים ישנם אלה המוכרים פחות. את אחד מאלה, המוכרים פחות, אבקש להזכיר הפעם. במארג הדימויים של חגי תשרי פוסעים לנגד עינינו בסך בני הצאן למיניהם: כבשים, אילים, שעירים ובני מרון, מי בתפילה ומי בפיוט, מי לקורבן ומי לזיכרון, מי ל-ה' ומי לעזאזל.

כבר בפתיחת מסכת ראש השנה עוברין לפנינו בני הצאן, כסמל למצבם הקיומי של בני האדם ביום הדין: "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון"

זהו התיאור ששימש מקור השראה לפיוט הארצישראלי "וּנתנה תוקף", המתאר את בני האדם עוברים לפני האל המשגיח, הבוחן, "כבקרת רועה עדרו" ובתמונה זו כפילות מרתקת.

מחד מספרת המשנה: "כל באי העולם עוברין לפניו", כאילו עוברין לפניו אחד אחד, ומאידך, מצטטת את מזמור תהלים המשורר: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם". הרועה המשגיח על עדרו ניחן, אם כן, ביכולת כפולה, הנעה בין יחס פרטני ויחידאי לבין ראייה כוללת, רחבה, בו- זמנית של העדר כולו.

רש"י המסביר את הפירוש התלמודי לביטוי 'בני מרון' מצייר את התמונה הבאה:
ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד .
צירוף זה של יחד ולחוד, יחיד וייחודי, הוא, בעיני, אחד מחוטי הקסם של חגי תשרי, הרוקמים יחד את הרקמה המורכבת שבין תפילת היחיד לתפילת הרבים, בין חשבון הנפש הפנימי, האישי, של כל אחד, לבין חשבון הנפש הקהילתי, בין 'יום הרת עולם' לבין 'אל תסתר פניך ממני' של מזמור תהלים כז', המלווה תקופה זו, בין ייחודנו כישראל לבין "כל באי עולם".

בשולי קריאת התורה לשחרית ראש השנה מופיע סיפור קצר, אניגמטי, שגם במרכזו עומדים בני הצאן. אברהם כורת ברית עם אבימלך וכעדוּת לברית בין השניים נותן אברהם לאבימלך "צאן ובקר". בנוסף מציב אברהם שבע כבשים לבדן ומסביר: "בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה", 'ְעֵדָה' – מלשון עדות, ואפשר גם להבין במשמעות של עֵדָה, קהילה, קבוצת השתייכות. משהו בעדריות של הכבשים, בנטייה שלהן להצטופף ולהסתופף יחד, מזכיר לנו אותנו, את בני האדם, והאתגר הגדול הוא לראות עצמנו כעֵדה, עדים וערֵבים זה לזה, וגם, בעיתות הצורך, להיבדל מן העדה, מן העדר, ולהתייצב כיחידים, כפי שניצבות שבע הכבשים "לְבַדְּהֶן" .

המוטיב של בני צאן המשמשים כעדוּת אילמות להסכם בלתי כתוב חוזר בקריאת התורה ביום שני של ראש השנה, בפרשת העקידה.

"וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" שואל יצחק את אביו, אברהם, הנדרש להקריב את היחיד, היחידי, היחידאי, היקר לו מכל, ואברהם, אולי בבלי דעת, עונה: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" .

באמרו את הדברים עיניו של אברהם עדיין אינן נישאות למעלה על מנת לראות שאין הוא נדרש להקריב את בנו, ו"הַשֶּׂה לְעֹלָה" אכן מחכה לו, אחוז בסבך, ממש בסמוך למזבח. נשיאת העיניים של אברהם היא שתציל אותו מן המעשה הלא יסולח של העלאת בנו לקורבן, הוא שתציל את יצחק מן הגורל הנורא, ומאידך לא תחסוך מיצחק את רגעי הפחד, את הבהלה המצמיתה.

האַיִּל הוא לא רק עֵד אילם לדרמה המתרחשת באותם רגעים ארוכים על גבי המזבח, האַיִּל הוא הקורבן, ולטענת יהודה עמיחי , האַיִּל הוא הגיבור האמיתי של העקידה, בנכונותו, מסירותו, התמסרותו, על מנת להציל את הבן, את השושלת כולה.

גם כאן אפשר למצוא לוחשים ורוחשים את קולות היחד והיחיד.
"אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ" מצווה אלוהים את אברהם, אותו ברך ה' שיהיה ל "אב המון גויים", למרות שברשותו נותר רק בן אחד ויחיד, ובאחד מרגעי השיא של הסיפור המקראי, הולכים שניהם, הבן והאב, יַחְדָּו.

סיפור העקידה, זיכרון האיל התלוי בסבך, הדהוד פחדו של יצחק – כל אלה שזורים בתפילות ובמנהגי ראש השנה. אחד הפיוטים המוכרים המונים שורה של תזכורת ליכולתו של האל לענות ולהיענות לקוראים לו פותח בשורות הבאות:
"מי שענה לאברהם אבינו בהר המורייה – הוא יעננו.
מי שענה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח – הוא יעננו."

ופיוט אחר, הנקרא "עננו", מזכיר גם הוא אותו ייחוס:
עננו, אלוהי אברהם, עננו.
עננו, ופחד יצחק, עננו"

התזכורת המובהקת ביותר לסיפור העקידה גלומה כמובן בשופר שבו תוקעים בראש השנה, כדברי רבי אבהו, על מנת לזכור ולהזכיר את עקידת יצחק ביום שבו אנו עומדים למשפט.

לסיום ברצוני להזכיר אמן ישראלי מוכר היטב, יוצר חשוב, שהפסלים והציורים שלו הפכו לחלק מן הנוף הארצישראלי שלנו: מנשה קדישמן. הקשר שלו עם כבשים החל, לדבריו, בהיותו רועה צאן בקיבוץ בצעירותו, אבל ההקשר האמנותי הגיע מאוחר יותר, בקיץ 1978, כאשר השתתף בבינלה של ונציה, שם הפך את הביתן הישראלי לדיר כבשים, וחי בינהם כרועה.

על הכבשים של קדישמן נכתב: "לקדישמן אין כבשה אחת שדומה לאחותה. כל אחת ואחת מיוחדת במינה…" ומדובר, להזכירכם, בכאלף ציורים שונים של כבשים. גם הכבשים של קדישמן מגלמות את הבו-זמניות החידתית של היחד העדרי והשמירה על הייחוד של כל פרט בתוכו.

מדוע נבחרו דווקא כבשים לגלם את מצבו הקיומי של האדם בימים נוראי ההוד של ראשית השנה?
הכבש הוא התגלמות התום והחיים והקשר עם האדמה, עם נופים קדמונים. הכבש מחזיר אותנו לתחושה של תום ותמימות, תחושה של שלמוּת בלתי מעורערת ועם זאת פגיעות גדולה, והיות נתון לחסדי הטבע, המרעה, הרועה. הכבש גם מזכיר לנו את היותנו חלק ממכלול שגורלו קובע את גורלנו, ועם זאת דורש מאיתנו לטפח את ייחודנו.

עבודת הנפש לה אנו נדרשים בהכנה לימים הנוראים ובמהלכם סובבת גם היא סביב הצירוף המאתגר בין ראייה כוללת ורחבה לבין עבודה נקודתית. בעבודת החרטה, הסליחה, התיקון אנו נדרשים להיות פרטניים ומדוייקים, אבל בד בבד אנו מוזמנים גם להביט על חיינו "בסקירה אחת", במבט-על. הכרה בייחודנו מזמינה אותנו להרהר בתפקיד המיועד לנו במרקם החברתי הכולל אליו אנו רקומים, ולגלות כיצד היכולת הייחודית שלנו עשויה לתרום להעשירו.

המשנה בסנהדרין מתארת את ייחודם של בני האדם:

לפיכך נברא אדם יחידי … שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר 'בשבילי נברא העולם' .

אם בשבילי נברא העולם, גם אני נבראתי בשביל העולם ומכאן אין לי מנוס אלא לשאול את עצמי במלוא האחריות והאומץ: לאיזה מטרה נבראתי? מה ייעודי בעולם הזה?