בערב שמחת תורה תשפ"ד, 6 לאוקטובר 2023, בקיבוץ נחל עוז התקיימה חזרה גנרלית אחרונה לקראת 'חג המשק', חגיגות ה-70, שנועדו להתקיים למחרת, ביום שמחת תורה. הקיבוץ, שנוסד באוקטובר 1953 כיישוב הישראלי הקרוב ביותר לעיר עזה – התכונן לחגוג שבעה עשורים של קהילה מופלאה, שעברה הרבה טלטלות ומשברים ולמרות הכל חוותה צמיחה מרשימה בעשור האחרון. באותו זמן, לא רחוק משם, בקיבוץ השכן כפר עזה, התכוננה הקהילה לחגיגת ה'עפיפוניאדה' המסורתית הנהוגה בקיבוץ מעל 40 שנה באחד מחגי תשרי, במהלכה מפריחים עפיפונים עם מסרים של שלום ותקווה אל מול גבול רצועת עזה. סלון ביתה של משפחת קוץ, מובילת האירוע, היה מלא בעפיפונים מוכנים לקראת יום החג. למחרת, ב- 7 באוקטובר, נרצחה המשפחה כולה בביתה, שני הורים ושלושה ילדים, על ידי מחבלים שחדרו לקיבוץ.

במהלך שש השנים בהן אני רבָּה במועצה האזורית שער הנגב, התלבטתי אם לקיים תפילות והקפות בשמחת תורה. האוכלוסייה בעשרת הקיבוצים בהם אני עובדת היא ברובה חילונית מאוד, ועבור רוב התושבים הקשר עם התורה אינו מרכיב מרכזי מספיק בחייהם על מנת לחגוג אותו בכל שנה מחדש. בפעמים בהן קיימנו הקפות שניות בקיבוצי המועצה, הרגשתי שהיה בכך משהו מאולץ. הריקוד עם ספרי תורה על הדשא בקיבוץ, עם קהל שאינו מקיים מערכת יחסים קבועה ומשמעותית עם התורה – הרגיש כלא יותר מאשר קליפה ריקה.

הקהילות הקיבוציות יצרו גרסה חילונית משלהן לחלק מחגי לוח השנה היהודי, המשקפת את אמונתם באדם ובערכים של צדק, חירות ויצירתיות. למשל: סדר פסח קיבוצי עם הגדה משלהם, טקסי ביכורים בחג שבועות החוגגים את פרי האדמה והעמל, טקסי ראש השנה בסימן התחדשות במקום תפילות. בשמחת תורה נראה שהמרחק של החגיגה הקיבוצית החילונית מתוכנו המסורתי של היום גדול יותר מאשר במועדים האחרים. נמצאו דרכים לקיים 'שמחה', אך זו לא קשורה לתורה אלא לחיים הקהילתיים. החג האחרון בשרשרת חגי תשרי מצוין בהרבה מהקיבוצים באירועי הפנינג קהילתיים גדולים, החוגגים את הקשר שלהם לאדמה, למקום, לקהילה ולארץ.

הסבר אחד אפשרי לכך הוא, שעבור חלק מהציבור החילוני בקיבוצים, ריקוד עם ספר התורה נתפש כריטואל 'דתי' מובהק ולכן מעורר הסתייגות. לרתיעה של הקיבוצניקים החילוניים מסממני הדת היהודית יש רקע היסטורי ידוע, הקשור לזהותם של הדורות המייסדים ולדרך בה פירשו את משמעות המעשה הציוני שלהם. בדורות האחרונים נוספו לכך היבטים נוספים של התנגדות ודחייה, הקשורים לביקורת הקשה כלפי הממסד הדתי בישראל וכלפי ציבורים מסוימים בחברה הישראלית, העושים מעשי אי צדק ועוול בשם התורה, במישורים שונים של חיי החברה והמדינה.

השנה נראה שגם בקרב קהילות מתפללות יהודיות ליברליות עם מסורות מוצקות וארוכות שנים של חגיגות שמחת תורה – ישנה מבוכה והתחבטות לגבי הדרך הראויה לציין את החג.

אין צורך להסביר מדוע לא תהיה שמחה ביום שמחת תורה ביישובי הנגב המערבי השנה. ההתקרבות אל יום השנה מציפה מחדש את הכעס, התסכול והייאוש. כל עוד ישנם חטופות.ים עדיין בשבי, המלחמה נמשכת וחלק מהתושבים עדיין לא יכולים לשוב לבתיהם – ההרגשה היא שהאירוע של 7 באוקטובר טרם הסתיים, שהם עדיין נמצאים בו.

אך מה יקרה בשאר חלקי הארץ והעולם? האם תורגש הסולידריות של כל חלקי העַם עִם מי שנפגעו באופן ישיר מאירועי אותו יום נורא לפני שנה? או שמא יתרחב ויעמיק הפער בין מי שחוו אותו על בשרם ממש, לבין מי שלא…? האם יהיו מי שבכל זאת ישמחו וירקדו?

זה עדיין לא הכל.
אני סבורה שיש מקום להקדים לדיון בשאלה 'איך נחגוג' (האם נרקוד, כמה הקפות, אילו שירים וכו') – את השאלה העקרונית והיסודית: את מה נחגוג – מה מהות הקשר שלנו לתורה הזו ומה היא עבורנו.

באופן אישי, לכאב שאני חשה במהלך השנה האחרונה כיהודייה ישראלית יש רבדים רבים. בראש ובראשונה, כמובן, הצער האינסופי על הטבח והחורבן הנורא שהתרחש בעוטף עזה ופגע קשות בקהילות בהן אני עובדת ובכל כך הרבה א.נשים שאני מכירה ומלווה; הזעם על הפקרת היישובים על ידי המדינה; המלחמה הנוראה שבאה בעקבותיו, עם כל הַהֶרֶג, הסבל והחורבן שהיא ממיטה על שני העמים; החטופים שנלקחו לעזה, מוחזקים בה באכזריות על ידי שוביהם ומופקרים בשבי על ידי הנהגת מדינתם; בנוסף – ההשחתה המוסרית של החברה הישראלית, המבוססת בחלקה על פרשנות קיצונית והרת אסון של התורה: השימוש בתורה להצדקת מלחמת נצח בין העמים וקידוש מלחמה ומוות על פני החיים; השימוש בתורה לביסוס תפישת עליונות יהודית וזהות ישראלית לאומנית, בדלנית וגזענית ואלימה – כל אלה מטעינים במשמעות נוספת, איומה, את הקושי שהחג מציב בפני השנה.

התנועה הרפורמית בישראל לאורך השנים הביאה לחברה הישראלית תיקון גדול בתחום של שוויון מגדרי, בין השאר באמצעות קיום הקפות שמחת תורה שוויוניות בקהילות השונות ובמרחב הציבורי. אולם השנה אין די בכך. נדרש תיקון רדיקלי הרבה יותר.

אני מבקשת להציע כאן בזהירות הצעה שתבטא סולידריות ושותפות גורל, וגם ומחויבות עמוקה לערכי היהדות המתקדמת. אני מציעה לשנות את שמו של החג. ואינני מתכוונת ל'שמיני עצרת' כשם המקורי של היום בו נחגג שמחת תורה בישראל. אני מתכוונת לשינוי השם 'שמחת תורה' כמשקף שינוי מהותי ועמוק באופן בו נציין את החג משנה זו ואילך.

אני מזמינה אתכן ואתכם, כתרגיל, לחשוב על שמות חלופיים. שמות שיבטאו את ההבנה שייתכן ועלינו לעשות משהו אחר השנה (ובשנים הבאות) ביחס לתורה. לא רק לשמוח בה.
במשך כמה שבועות העברתי בראשי רשימה ארוכה של אפשרויות. למשל, רק לצורך הדגמה: חג דרישת תורה, לידת תורה, חיפוש תורה, צמיחת תורה, תיקון תורה, בחירת תורה, ועוד אפשרויות רבות. לבסוף הגעתי ל: שיחת תורה. החלפה של אות אחת בלבד.
זה נשמע כמעט אותו הדבר. אבל דורש מאיתנו, לדעתי, הרבה יותר.

ייתכן שמה שעלינו לעשות השנה הוא לקיים שיחה יסודית ונוקבת על מהותה של התורה עבורנו. שיחה קהילתית המישירה מבט אל תוך המורכבות הסבוכה של התורה, אל המסרים והערכים הסותרים שהיא מכילה. אל היופי והאנושיות, וגם אל הרוע והאכזריות. אל היצירה והבריאה, וגם אל כוחות ההֶרס וההשחתה.
אם התורה אכן יקרה לנו, עלינו להכיר בסכנות הגלומות בה, בעיקר לישראל כחברת רוב יהודית. אם אכן ברצוננו להתחייב אל התורה הזו -הגענו אל השעה בה עלינו לצאת למאבק עליה. לפרק אותה לגורמיה כדי לבנות אותה מחדש עבורנו. לבחון את החלקים המאפשרים לראות במלחמה מצב רצוי, להימנע מפשרות למען שלום, להקריב במודע חיי אדם. לחשוב ולהחליט באיזו דרך נבחר לממש את חובתנו לדחות חלקים אלה ולהיאבק בהם.

במקביל, לאסוף את חלקי התורה העשויים לתמוך בקידוש החיים באשר הם ואהבת האדם, כל אדם, בחתירה לשלום ולצדק.

איך בדיוק ייראה חג 'שיחת תורה'? מה יהיה סדר יומו ומה יהיו מנהגיו?  – כל קהילה תצטרך להחליט האם להמשיך ולקיים תפילות ומעמדי קריאה בתורה או לא. אך העקרון הוא, שמרכיב הלימוד והדיון בשאלות הקשות שהתורה עצמה מעוררת בימים אלה – הוא העיקר. ובלבד שלא 'לנרמל' את המצב הבלתי נתפש שאנו נמצאים בו. להתחייב לעשות כל שביכולתנו בשנה הקרובה ובשנים הבאות, כיחידים וכקהילה, כדי לדאוג לכך שאכן תהיה תורתנו "עץ חיים למחזיקים בה", אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

לא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין ליבטל ממנה.