אחת לשבע שנים במוצאי שנת השמיטה זוכה חג הסוכות, אחד מחגי ישראל העשירים במצוות ומנהגים, ל"חיזוק" בדמותה של מצוות ההקהל. עיקרה של המצווה – כינוס כל בני העם: גברים נשים וטף, ב"מועד שנת השמיטה, בחג הסכות" (דברים, לא י), למעמד המוני של הקראת התורה. חז"ל קבעו כי את מעמד ההקהל יש לבצע בחצר המקדש בחג הסוכות החל לאחר סיומה של שנת השמיטה. את ההקראה בצע לא אחר מאשר המלך, סמל להכפפתו של השלטון לשלטון החוק. מצוות ההקהל העתיקה, ברבדיה המקראיים והחז"ליים, היתה אחד מהביטויים המרכזיים של הרעיון לפיו לכל אדם בישראל האפשרות לדריסת רגל בעולמה של התורה, וכי הבעלות על מורשתה והחיוב במצוותיה משותפים לכל העם. הלכה למעשה, עם חורבן המקדש בטלה מצוות ההקהל. יחד עם זאת, למרות ביטולה ראוי עדין רעיון הנגשתה של מורשת ישראל לכל אדם ולכל קהילה, להיתפס כאחד מרעיונותיהם החשובים של חג הסוכות, ואחיו הקטן – יום שמיני עצרת, חג שמחת תורה.
שני חגים אלו, אשר מבחינה הלכתית טהורה עומדים כל אחד בזכות עצמו, יוצרים רצף חגיגי אחד שבו שלושה שלבים: יומו הראשון של חג הסוכות; ששת ימי חול המועד, הנחתמים ביום הושענא רבא, ויום שמיני עצרת, הנחוג מזה מאות בשנים כחג שמחת תורה. בדומה למצוות ההקהל, יכול גם רצף זה, לסמל, בלשון ימינו, את המאמץ לדמוקרטיזציה של היהדות, ולפתיחת שעריה, בפני כל החפץ לשמוע, ללמוד ולעשות.
העיון במקורותיו של המקרא מלמד כי במידה רבה חג הסוכות הקדום היה חגו של המקדש וחגם גדול של המשרתים בקודש – הכוהנים. מעבר לעובדה שהמקדש הראשון נחנך לרגל חג הסוכות ולקראתו (כמסופר במלכים א פרק ח), הרי שניתן להבין מרצף המקורות כי בימי הבית הראשון והבית השני, היה חג הסוכות המועד המרכזי להתכנסותו של העם במקדש. רשימת קורבנות החגים שבספר במדבר מדגישה כי בחג הסוכות הקריבו הכוהנים במקדש יותר קורבנות מאשר בכל חג אחר. על פי תיאור זה, יומו הראשון של החג היה יום השיא של עבודת הכוהנים, בו הוקרב מספר הקורבנות הגבוה ביותר במרוצת השנה העברית – ביטוי למעמדם הייחודי והרם כנציגי העם בפני האלוהים. בימי הבית השני, עת עוצבו מנהגי ניסוך המים על המזבח, הצבתם של ענפי הערבה ביסודותיו והקפתו על ידי הכוהנים הנושאים את ארבעת המינים, התחדדה האבחנה, ולעתים לא מעטות גם המתח, בין הכוהנים המבצעים את תפקידם באזור הפנימי של המקדש המיוחד רק להם, ובין יתר בני העם הצופים בהם מרחוק.
בניגוד ליומו הראשון של החג, שעמד בסימן עבודתם האינטנסיבית של הכוהנים, זכו ימי חול המועד למאפיין משמעותי נוסף – שמחת בית השואבה. מסכת סוכה שבמשנה ובתלמודים מלמדת כי בכל אחד מן הערבים של ימי חול המועד נערכה בחצר המקדש, בחלק הפתוח לכל אדם מישראל, חגיגה עממית המונית. עוצמת החגיגות הביאה את התלמוד לקבוע את המאמר כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (בבלי, סוכה, נא ע"ב). בהמשך תיאור החגיגות מלמד התלמוד כי הפעם במרכזן לא ניצבו הכוהנים, כי אם דווקא חכמי התורה, החסידים ואנשי המעשה, אשר רקדו לפני ההמונים. שמחת המעמד ואופיו העממי, הביאו את בכירי החכמים, כדוגמת הלל הזקן ורבן שמעון בן גמליאל, לנהוג בניגוד ל"כללי הפרוטוקול" ולהוביל את החגיגות בלא פחות ממעשי קונדס ואקרובאטיקה. אם שעות הבוקר של חג הסוכות היו ממלכתם של הכוהנים המנהיגים את עבודת המקדש, הרי ששעות הערב היו שעותיהם של החכמים והחסידים; אלו שגודלתם נבנתה, לא על הייחוס המשפחתי, כי אם על אורח חייהם, על ידענותם ועל יכולתם להעמידה לרשות העם. כנגד ההוד וההדר של עבודת הכוהנים המתבצעת במרחביו הפנימיים של המקדש, ניצבה חגיגתם של החכמים, הגולשת מחצרות הבית אל רחובות העיר. כנגד המחיצה הגבוהה והבלתי עבירה בין מעמד הכהונה לבין יתר חלקי העם, סמלה שמחת בית השואבה את הנמכת החומה שבין החכם המלומד והמון העם; חומה אשר מלכתחילה ניתן היה לעבור מעליה באמצעות לימוד ורכישת ידע. במובן זה אופיין העממי של החגיגות ונכונותם של החכמים להיפרד מסמלי מעמד וסטאטוס, הביאו לידי ביטוי הולם את ימי חול המועד, כימים המצמצמים את הפער הגדול שבין הקודש לבין החול – פער שהשתקף היטב בעבודת הכוהנים.
מאות בשנים לאחר חורבן המקדש, בעידן בו נותר מעמד הכהונה כעניין של זיכרון וכבוד סמלי בלבד, זכה רעיון הנגשתה של הקדושה לביטוי המיטבי בדמותו של חג שמחת תורה. אימוצו של המנהג הבבלי לסיים את קריאת התורה אחת לשנה בחג הסוכות או בסמוך לו (בניגוד למנהג הארץ ישראלי שגרס מחזור קריאה של שלוש וחצי שנים), סלל את הדרך להפיכתו של יום שמיני עצרת ליום חגה של התורה. יותר מכל יום אחר בלוח העברי, העניק החג היחסית צעיר, עדות לתפיסה כי התורה ומורשתה שייכות לכל אדם בישראל, גם אם לא הפך אותה לאומנותו ולעיסוקו העיקרי. אם בשמחת בית השואבה היו אלה החכמים אשר רקדו לפני העם, הביא יום שמחת תורה את צעדי הריקוד לרגלי כל אדם המעוניין בכך – כאשר ידיו אוחזות בתורה בדרך של בעלות וקרבה. המנהג לקרוא לכל אדם הנמצא בבית הכנסת בבוקר החג לעלות לתורה ולברך על קריאתה חידדו את אופיו של היום כמועד של הסרת מחיצות ושל נגישות מרבית אל המורשת הקולקטיבית ותהומות הידע מהן היא ניזונה. מנהג ההקפות, המחקה את הקפת המזבח הקדומה בימי חג הסוכות, הפך כל אדם בישראל למעין כהן, המותר בכניסה אל הקודש. במובן זה השלים יום שמחת תורה את הרצף הרעיוני וההיסטורי, שראשיתו בעבודת הכוהנים האקסקלוסיבית ושהמשכו בהעברת שרביט ההנהגה לחכמים שכוחם היה בבקיאותם ותבונתם. השלמת הרצף, הפכה את שמונת ימי החג למעין הזמנה פתוחה בעבור כל אדם לטול את האחריות למורשתו ולחיי הרוח המכוננים את נפשו, ולא להפקידם באופן בלעדי בידי "בעלי מקצוע", מסוג זה או אחר. העובדה כי חג הסוכות בהיותו חג האסיף, מדגיש את זכותו של האדם לקצור את פירות ידיו וליהנות מהם, אך בה בעת גם את ערכי השיתוף ופתיחת הדלתות הגלומים במצוות הסוכה, הופכת הזמנה זו לאחד ממסריהם החשובים של שני החגים, המתחברים להם לאחד.
