דבר ידוע הוא, שבנוסף לקריאת פרשות השבוע, אותן אנחנו קוראים לאורך השנה כולה ומסיימים בשמחת תורה, התייחדה קריאה בתורה גם לכל חג וחג. ולא עוד, אלא שהקריאה בתורה לכבוד החגים קדמה בהרבה לקריאה בתורה מדי שבת. כבר בפרשת "הקהל" שבספר דברים מצווה האלוהים על משה לקרוא בתורה בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה. מאוחר יותר, בתחילת תקופת בית שני, מתאסף העם למעמד של קריאה בתורה שנערך דווקא ב"אחד לחודש השביעי", הוא האחד בתשרי.
מאוחר יותר, ובמקביל לקביעת הקריאה הסדורה בתורה, מתייחדות להן קריאות מיוחדות קבועות גם לחגים. כך למשל, אנחנו קוראים בשבועות, חג מתן תורה, על מעמד הר סיני, ובחנוכה – על חנוכת המזבח (אמנם קדום יותר לזה של ימי בית שני, אבל לא נדקדק בקטנות).
כך גם וודאי עלתה בימי קדם שאלת הקריאה בתורה לראש השנה.
ולפני שנעבור לתשובות האפשריות השונות לקריאה זו, נתעכב לעוד רגע קט בעניין התאריך בו נקבע החג.
כבר ציינתי, שמעמד הקריאה בתורה בספר נחמיה פרק ח' נערך באחד לחודש השביעי. תאריך זה מוזכר עוד בתורה, הן בספר ויקרא והן בספר במדבר, שם מכונה האחד לחודש השביעי "יום תרועה" או "זכרון תרועה", והוא יום מקרא קודש שאין עושים בו מלאכה. ומדוע החודש השביעי? מפני שכידוע, מתחיל מניין החודשים בתורה מיציאת מצריים, מחודש ניסן שהוא "ראש החודשים", ואם כך יוצא שתשרי הוא החודש השביעי. אם כן, מה פתאום קובעים אותו חז"ל כחודש הראשון? הסיבה לכך טמונה בסתירה שבתורה עצמה: כבר בתורה מכונה חג הסוכות חג האסיף, שבו אוספים את הפרי בצאת השנה, כלומר לאחר שהסתיימה השנה הקודמת. אם כך יוצא, שאכן, תחילתה של השנה החדשה הוא בתשרי. וממש כפי שסוכות הוא הראי של חג הפסח וחל בדיוק חצי שנה אחריו, כך גם האחד בתשרי מקביל לאחד בניסן. וכך נאמר בפתיחה למסכת ראש השנה במשנה:
א,א ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה[…]. באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו.
כך, בתהליך הדרגתי, תופס האחד בתשרי את מקומו כיום תחילתה של השנה, במקום האחד בניסן. ואולי יש כאן גם רצון מובלע של חז"ל להעלות את תורתם, התורה שבעל פה, לדרגת התורה שבכתב, אם לא למעלה ממנה.
וכדי לחזק את מעמדו של תשרי, קובעים במשנה, כאמור, כי: "באחד בתשרי ראש השנה לשנים". מה פירוש? הנה מסביר התלמוד הירושלמי:
דר' אלעזר אומר בתשרי נברא העולם. דף ב, א פרק א הלכה א גמרא
כלומר, בתשרי נברא העולם. ראש השנה הוא, למעשה, יום הולדת לעולם.
ואם זהו יום הולדתו של העולם, האם לא ראוי היה שנקרא בתורה את הפרק המתאר זאת, את פרק א' בספר בראשית? הרי אין דבר הגיוני יותר מזה!
אבל לא. במרכזה של הקריאה בתורה עומדת עקידת יצחק, שהקריאה ביום הראשון מובילה אליה, עם גירושם של הגר וישמעאל מביתו וממשפחתו של אברהם. הן סיפור גירוש הגר וישמעאל והן סיפור העקידה הם סיפורים מטרידים, קשים, ונשאלת השאלה מה טעם בחרו בהם חכמינו.
אני מבקשת להציע, כי הקריאה של סיפור הבריאה הייתה פוטרת אותנו בקלות. מה נעים ויפה יותר מאשר לקרוא על נס היווצרות העולם? סיפור יפה, נעים לאוזן וקל לעיכול.
אבל הימים בהם אנחנו עומדים אינם מזמינים אותנו לעשות לעצמנו עבודה קלה. הימים הם ימים של חשבון נפש, של שאלות נוקבות הנוגעות לאמונה, ליחסים בינינו לבין האלוהים, בינינו לבין משפחתנו, שאלות המכריחות אותנו להתעמת באופן העמוק ביותר עם זהותנו וחיינו. שאלות כאלה, זמנים, כאלה בשנה, מחייבים טקסטים מאתגרים. כאלה, המצויים בשפע בשתי הקריאות בתורה של שני בוקרי החג, כמו גם בהפטרה שנקרא היום, סיפור לידתו של שמואל הנביא.
במישור האמוני אנחנו שואלי את עצמנו איזה מן אל הוא זה אשר מאפשר מעשים נוראים כגירוש וכהעמדה בניסיונות כה נוראים כדרישה להעלות ילד כקרבן או להקריבו לעבודת האל במשכן ה'? איזה מין אל הוא זה המאפשר סבל, כאב, עוני וצער בעולם?
אבל כזה הוא האל וכזה הוא עולמו ועולמנו, ואף על פי כן אנחנו מאמינים ומאמינות בו.
במישור הנוגע לזהותנו ולשייכותנו לעם, נשאלת השאלה, איזה מן עם הוא זה שסיפורים כאלה הם מן הסיפורים המכוננים שלו?
ואף על פי כן זוהי זהותנו וזהו עמנו, ואולי גדול העם הבוחר לומר שמותר, ואולי אף צריך, להתמודד עם סיפורים כאלה ועם שאלות כאלה.
ובמישור המשפחתי? ובכן, עם כל הצער והכאב שבדבר, מי אינו מכיר, לרוב מהיכרות אישית, מאבקי כוח ושליטה בתוך המשפחה, משפחות בהם נדחים בני ובנות משפחה החוצה, אל מחוץ למחנה?
ואף על פי כן זוהי משפחתנו, אלה הם קרובינו, ועלינו להתמודד גם עם משפחתנו המורכבת. אנחנו אוהבים אותה והיא חלק מאיתנו, וכל שנותר לעשות הוא להשתדל ככל יכולתנו להשכין בה שלום.
הבחירה לקרוא בתורה דווקא סיפורים קשים להתמודדות, מתיישבת היטב עם הזמנים האלה, זמנים של חשבון נפש, של התמודדות ישרה וכנה עם חיינו.
התורה עושה זאת מתוך ביטחון גמור בכך שאדם יכול להתמודד עם סיפורים כאלה, ומתוכם הוא יתחזק. חז"ל בוחרים בהם מתוך אותה אמונה. ומתוך הביטחון הזה של דורות קודמים, נעמוד גם אנו מול השאלות הקיומיות של חיינו וזהותנו, ונדע, כי יכול נוכל להן. נשאל את השאלות ונעמוד באומץ מול ראי חיינו, ביודענו כי הדבר יעצים אותנו, וכי התמודדות זו היא-היא המפתח לשנה טובה יותר, בה נחוש קרובים יותר אל האלוהים, קרובים יותר אל יקירינו,
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולנו!
