יחד עם זאת, בצד ההתרגשות הגדולה האוחזת בנו לשמע הפיוט, מן הראוי שנשים לבנו לתכניו המורכבים והקשים. מעטות הן התפילות המציגות בפנינו בחדות כה גדולה את רעיון מלכותו של האל על עולמו, את אפסיותו, זמניותו וחולשתו של האדם ושליטת האל על גורלם של היחיד ושל הציבור. לנו כיהודים מתחדשים, אשר אמונתם מעניקה מקום רב לספק ולשאלות, מילותיו של הפיוט אינן קלות. דומה, כי בלא מעט מובנים, פיוט זה מתייצב כנגד תפיסות העולם הליברליות וההומאניות, שאנו, יהודים רפורמים ויהודים חילוניים, אוחזים בהם. את מיטב כלי הפרשנות המטאפורית, זו המבקשת לצאת מפשט הדברים, אנו נדרשים להפעיל על מילותיו המייסרות והמעוררות של הפיוט.

בדברים אלה אבקש להציע כי לא נתאמץ לטשטש את התייצבותו של הפיוט העתיק כנגד תפיסת עולמנו המערבית הליברלית, ולהעניק למילותיו את הזכות לעורר בנו חשבון נפש גם ביחס לאופן התנהלותו של עולמנו, לצורך להציב גם בו גבולות של אמונה ועשייה.

מכל מילותיו של הפיוט ידועות אותן שלוש מילות קוד, אשר אמורות לפצח את הגזירה הנגזרת על האדם: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה". דווקא משום שתפילת "ונתנה תוקף" משמיעה באוזננו מעין קריאת תיגר על עולמנו הדתי הליברלי, מן הראוי שנשאל עצמנו מה מבקשות מילות הקוד תשובה, תפילה וצדקה ללמדנו על עולמנו המתחלן – לטוב ולרע.

בדורות האחרונים דומה שהישגיה הכבירים של התבונה האנושית, של המדע הביקורתי של המחקר השיטתי, מטילים צל על עמוד התיכון של אמונתנו הדתית – חופש הבחירה המסור בידי האדם ויכולתו להבחין ולהכריע בין טוב ובין רע בכל מצב ובכל רגע. מדעי הנפש והחברה למדו ועודם מלמדים אותנו על מכלול הנסיבות המשפיע על דרך התנהגותו של האדם, עד כמה מעשים שנעשו בנו ולנו, נותנים את אותותיהם לשנים רבות וארוכות ומצמצמים את יכולתנו לבחור. אנשי מדע הרפואה ומחקרי המוח מציבים בפנינו אתגרים משמעותיים בדבר הפרדה המסורתית בין גוף לבין נפש ומלמדים אותנו כי רבות מן ההתנהגויות אותן אנו רואים כבחירות הן למעשה תוצאה של חילופי חומרים, תנודות כימיות או תגובות חשמליות. אנשי מדעי הטבע מציבים משנה לשנה יותר ויותר סימני שאלה על מה שנתפס בפנינו כעובדות חיים ברורות ומוחלטות: תודעת הזמן, רצף של עבר הווה ועתיד, ממשות החומר; סימני שאלה שאך מעט מהם מובנים לנו ההדיוטות.

בצד הישגיו הגדולים של המדע, בצד המזור הגדול שהביאו למצוקות אנוש, בצד השבעת נפשו החוקרת והדורשת של האדם, המאה הקודמת והמאה הנוכחית מעמתות אותנו עם שאלת יכולתו הממשית של האדם לבחור את דרכו ולהכריע. מושג התשובה, הראשונה מבין מילות הקוד של הפיוט העתיק, עומדת כנגד דבקותנו הדתית ואמונית ברעיון הקדום שבריאתו של האדם בצלם מבטאת בראש וראשונה את עמידתו המוסרית בעולם. את יכולתו לבחור בין חטא ובין חסד ואת האחריות הנגררת לבחירה זו. מבלי להתריס כנגד הישגי המדע כשם שקהילות דתיות אחרות עושות, מתוך שאיפה לנהל חיינו לאור הישגיו, מבלי להתעלם מן השאלות הערכיות שמציבים בפנינו הישגיה של התבונה האנושית, אנו נקראים לאחוז באופן הבסיסי ביותר ברעיון חופש הבחירה ולנסות ליישבו עם כל אשר רכשנו בכוח שכלנו. בעולם בו כל פעולה אנושית מוסברת באין ספור גורמים וסיבות, משקף מושג התשובה את אמונתנו כי ברגע המכריע נדרש האדם לבצע בחירה היכולה להתעלות מעל מכלול הסיבות והגורמים. היטיב מכול לבטא הכרה זו ויקטור פרנקל, ניצול המחנות שכתב:

בניסיוני זה למתן תיאור פסיכולוגי והסבר פסיכופתאלוגי של קווי האופי הטיפוסיים של אסיר מחנות ריכוז, אפשר שאני מעורר את הרושם, כי האדם נתון כולו ללא מנוס להשפעת סביבתו…אך מה בדבר חירות האדם ? בהתנהגותו ובתגובתו על סביבה נתונה – כלום אין שום חירות רוחנית ? האמנם נכונה היא אותה תיאוריה המבקשת כי נאמין שהאדם אינו אלא מוצר של גורמים רבים, גורמי תנאים וסביבה – בין ביולוגיים, בין פסיכולוגיים ובין סוציולוגיים ? כלום האדם אינו פועל יוצא מקרי של אלה ? גדולה מזו: האם מוכיחות תגובותיהם של אסירים על העולם המיוחד במינו של מחנה הריכוז, כי אין האדם יכול לברוח מהשפעת סביבתו? כלום אין בידו חופש הבחירה של פעולה לנוכח נסיבות כגון אלה?

יש בידינו להשיב על קושיות אלה על פי הנסיון ועל פי העקרון כאחת. נסיון חיי המחנה מורה לנו כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה … אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות מחשבה אף בתנאים הנוראים אלה של עקה נפשית וגופנית.

אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר לטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש-לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.
מתוך: האדם מחפש משמעות, עמ' 85-86.

בצד מושג התשובה, מתייצבת לה התפילה כסמל לאתגר הגדול המוצב בפנינו, בני העולם המערבי, בני המאה ה-21, שלא להסתפק בעולמנו החומרי, ההולך ומשתכלל לו. התפילה, יותר מכל התנהגות אנושית אחרת בעולמנו, משקפת את הכרתו של האדם בחשיבותה של הרוח, בשאיפתו להתעלות מעל למציאות החול והחומר, את הבנתו כי רבים הם הדברים שאינם ניתנים למדידה, לכימות. בעולם אשר המיר כמעט את כל סולמות ההערכה והמדידה האנושיים בסולמות ששלביהם הם ממון ועושר חומרי; בעולם בו מדדי ההצלחה וההגשמה העצמית הולכים ומתכנסים אל עבר חד גוניות של הון ושררה – מסמלת התפילה את האתגר להותיר לרוח ולרוחניות את מקומה. שנים רבות פינתה התפילה את מקומה בחברה הישראלית, למחוות רוח קולקטיביות אחרות אשר נוצקו בדמותו של המפעל הציוני. עתה שחלק ממחוות אלו איבדו את כוחן ואת תוקפן, עלינו לאושש את התפילה הישראלית כביטוי מרכזי של הרוח בחברתנו, למען לא יתמלא לו החלל בחומר.

ולבסוף מושג הצדקה, השלישי לחבלי ההצלה שמעניק הפיוט לאדם ולחברה. בעולם בו מוענקת הבכורה לחומר, מאיימת החומרניות להסתיר מן האדם את זולתו. ממש כשם שהחומר, בצד מעלותיו, מאיים להחניק את רוחניותו של האדם, כך גם עולמנו, המקדש את עוצמתו של היחיד ואת רצונותיו, עלול להחניק את הכרתנו הדתית כי כולנו נבראנו בצלם, כי כולנו רקמה אנושית-אלוהית אחת חיה. בראשית דרכו של עולמנו המערבי, צעדו להם מהפכות החומר יחד עם ההכרה בקדושת חייו של האדם ובערך הייחודי הטמון בכל אחד ואחת. מהפכות החומר צעדו מהר. מהפכת קדושת חיי האדם וערכו התקדמה צעד אחד צעד; וכך עולמנו זה ושגרת חיינו בתוכו מסתירים מאתנו לא אחת את הזולת ומצוקותיו. בגדר ההפרדה האנושית הבנויה מלבנים של הישגיות ורצון להצלחה, פותח מושג הצדקה שערים, בהם אנו נקראים לעבור אל עבר האחר, הניצב מנגד לנו. ביום בו אנו פונים לאל ומבקשים "פתח לנו שער בעת נעילת שער", קורא לנו הפיוט העתיק לפתוח שערים בעת שמציאות חיינו המודרנית סוגרת אותם בפני זולתנו.

תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה. כמי שמחבקים בחייהם ובאמונתם את טובה של התרבות המערבית וערכיה הליברליים, כמי שרואים ומכירים בברכה השורה בעולמנו בזכותם, שומה עלינו גם להכיר בגזרותיהם. ביום זה של חשבון נפש ובימי העשייה והיצירה הבאים בעקבותיו אנו נקראים לבסס באומר ובמעשה את אמונתנו כי לכל אדם, בכל עת ובכל מצב עומדת הבחירה וכי בחירותינו תיטבנה אם נכיר בצורך הטבוע בנו להתעלות מעל לחומר ולחולין ואם נפנים את החובה המוטלת עלינו להושיט את ידינו לעבר אחינו לבריאה ולהעלות אף אותם.

מי יתן ונדע ליהנות מברכותיה של מציאות חיינו ומי יתן ונדע להתגבר על גזרותיה.