לניצן
מתי לומד תינוק ללכת?
מתי הופך פתאום ילד רך לילד עם תרמיל על הגב בדרך לכיתה א'?
מתי נחרש קמט של חיוך בזווית העין?
מתי נעשה שיר חדש לחלק בלתי נפרד ממנגינת חיינו?
השאלות הללו מעסיקות אותי בפרט בזמן אלול, כאשר התכונה לקראת החגים בעיצומה. מתי בדיוק, אני תוהה, עלי לצפות לפתיחת השער?
שאלת דקדוקי הזמן, משמעות הזמן וחילופי העיתים העסיקה רבות, כך אפשר ללמוד מקריאה במקורות חז"ליים, את החכמים, וחכמי המשנה בראשם. אחת משאלות הזמן המובהקות מופיעה מייד בפתיחה המהדהדת של מסכת ברכות:
'מאימתי קורין את שמע בערבית ?'
או, במילים אחרות: מתי – על-פי לוח הזמנים היהודי – מתחיל יום חדש?
הבחירה לפתוח את מסכת ברכות דווקא בשאלה על קריאת שמע בערבית היא בחירה הדורשת הסבר. חכמי התלמוד מתרצים בחירה זו בהתבססם על מקורות מקראיים מרכזיים, סיפור הבריאה מזה וקריאת שמע מזה . לצד אלה, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לאיכות המיוחדת של חילופי הזמנים בשעת הדמדומים, שבה אמנם דועך היום, אך גם נפרשת שלוותו של הלילה. בשעה זו, שבה מפָנה היום את מקומו ללילה, וקרני האור האחרונות נעלמות, דווקא אז, על-פי החכמים, המתבססים על כללי הטומאה והטהרה של הכהנים : " וְטָהֵר יומא" [נטהר היום], אותו מפרש הרמב"ם: "עד שייטהר הרקיע מן האור" . ללמדנו, שדווקא בהעדר האור ועם שוך המולת היום, אי שם בחשכת הלילה ובמסתריו, נרקמת איכות מיוחדת ושונה, שבה מתפנה הלב להקשיב לרחשיו וסודותיו וכן לרקום את עלילותיו של היום החדש.
הפייטנים הכירו היטב את איכותן של שעות אלה של לילה, טרם עלות האור, ועליהן כתב רבי יהודה הלוי את הפיוט המופלא הפותח במילים:
יְעִירוּנִי רַעְיוֹנָי וְסוֹד לִבִּי וּמִשְׁאָלוֹ
הֲגוֹת דִּבְרֵי תַחֲנוּנָי בְּזִמְרַת אֵל וּמַהֲלָלוֹ
וְלֹא אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי חֲצוֹת לַיְלָה בִּגְלָלוֹ
לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ
שאלת חילופי הזמנים רוחשת, בשינויי צורה ונוסח, גם בזרמים התת-קרקעיים של שיח חכמים בענייני ראש השנה ויום הכיפורים במשנה ובתלמוד. בלב השיח חבויה, שוב, השאלה: מתי מתחילה השנה?
יותר משניים מארבעת הפרקים של מסכת ראש השנה במשנה עוסקים בשאלת קידוש החודש, הקשורה להופעתו המחודשת של הירח. זמן ניכר אחר שקיעת השמש ובשיאה של חשכת הלילה חסר הירח, באיבָּה של החשיכה, דווקא אז עומדים העדים על המשמר לבדוק מתי יבקע אורו של חרמש הירח המבשר את תחילת חודש תשרי וכניסתה של שנה חדשה. העדים שראו את הירח מופיעים בפני בית הדין, ועל סמך עדותם מקדֵש ראש בית הדין את החודש ויוצאים השלוחים לבשר עליו לתפוצות:
"ראש בית הדין אומר: מקודש! וכל העם עונין אחריו: מקודש! מקודש!"
גם מסכת יומא (שהוא היום בהא הידיעה), המקדישה שבעה מתוך שמונת פרקיה לסדר העבודה של הכהן הגדול, פותחת בתיאור היממה הקודמת ליום הכיפורים עצמו, ובתיאור הלילה שבמהלכו היו "קורין לפניו" "ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה [של קורבן התמיד של הבוקר]".וכך אנו למדים, שליל השימורים הקודם לעליית השחר, שבמהלכו לומד הכהן הגדול את פרטי עבודת היום, הוא חלק בלתי נפרד ומשמעותי מעבודת היום.
בתום אותו הלילה מוביל אותנו פרק ג' במשנה לבקיעתו של אור הבוקר, הזוכה לקריאה פומבית:
"אם הגיע [השחר], הרואה אומר: ברקאי!
כיצד נראה השחר העולה, שואלים חכמי התלמוד, ומתשובותיהם נוכל אולי ללמוד על האופן שבו מבריק בחיינו הברק, הניצוץ, של שינוי, של התחלה חדשה:
רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה – מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה – מפציע לכאן ולכאן.
רבי אבהו מוסיף את הקשר לפתיח למזמור תהלים כב', "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", כדי להסביר את הדמיון בין עליית אור הבוקר לקרני האיילה:
"מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן – אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן."
השימוש ב'מפציע' לתאר את עלות השחר מדמה יריעת שמיים לילית רוגעת, שזריחת קרני השחר הראשונות מפירות את שלוותה ו'פוצעות' את שלמותה. הברק, הזיק, הניצוץ של השחר נטען במשמעות דווקא על רקע החשיכה האופפת את העולם טרם עלייתו.
אם נבקש להשליך מן התיאורים הללו משהו על המצע הנפשי המאפשר תמורה והתחלה חדשה, נגלה שהפצעת החדש מותנית ביכולתנו לשהות ולהשתהות בדמדומי החשיכה בציפייה, בהמתנה, בהכנה לעליית האור. העדים המבקשים לגלות את הירח בשמיים החשוכים והצופה היושב במקום גבוה במקדש כדי להכריז על עליית האור, עומדים על המשמר עוד לפני הופעת האור, מתבוננים אל החושך וממתינים. הם שוהים בחשיכה על מנת להיות מוכנים להעיד על רגע התמורה, שבעקבותיו יוכל בית-הדין להכריז: "מקודש!" או הצופה לקרוא: "ברקאי!".
העצירה, ההשתהות, ההמתנה לפני השערים, היא שמאפשרת את פתיחתם.
ב'שיר משמר' כותב אלתרמן:
"פתאום חלון לאט נפתח בחשיכה" .
החלון נפתח, התמורה מתרחשת, דווקא בחשיכה, וכך אפשר להבין את הסתירה לכאורה: עבור הצופה שיושב בחשיכה ומחכה לסימני האור הראשונים – השינוי הוא איטי והדרגתי, אבל ברגע שהתחיל השחר לעלות, ואותו צופה נוכח בהשתאות בקרני האור המתפשטות ומפצילות במהירות מכל עבר – המעבר הופך להיות מהיר ופתאומי. לכן נפתח החלון גם 'לאט' וגם 'פתאום', כמו תינוק שלומד ללכת, כמו הטענה המוכרת שילדי כיתה א' לומדים לקרוא בחופשת חנוכה, או מורים לשחייה המציינים בפני הורים מופתעים שילדיהם ילמדו לשחות בחורף.
מנהג הסליחות, הנהוג בקהילות המזרח החל מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, מזמין אותנו לשהות, להמתין ולצפות בדיוק ברגעי המעבר האלה, המתחילים בחשכת הלילה, רגעים בהם הופך שְחור הלילה, לאט ופתאום, לשַחַר של יום חדש המשחֵר לפתחנו.
על הביטוי 'אילת השחר' המופיע בדיון התלמודי כותב רש"י:
"למנצח על התפילה – שהיא כאילת, שכל זמן שמגדלת, קרניה מפצילות. בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד."
כנגד הקרניים המפצילות של האיילה ניצבת הקרן האחת, הבלתי מפוצלת, התמימה, של השופר. מפגש הקרניים מלמדנו על המתח הפועם בלבו, במהותו, של ראש השנה, בין ההכרה במהות היסודית, הקמאית והמתמשכת של קרן האיל, שקולו נובע ממעמקי החשיכה, לבין ההזמנה לתמורה, לחידוש ולצמיחה, הגלומה בקרני האילה, המסמנות בקיעתו של בוקר חדש.
ברגע המפגש בין השניים – מתחוללת התמורה.
