"מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מתוך התפילה
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ"
תפילת "ונתנה תוקף" שהינה חלק מרכזי מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, מציבה את האדם במעמד של משפט בפני האלוהים, המחליט מי יחיה ומי ימות. מאידך היא גם נותנת לו את האפשרות להשפיע על גזר הדין באמצעות "תשובה, תפילה וצדקה"
התפילה מזכירה לנו בו זמנית את סופיותנו ואת חוסר יכולתנו לשלוט בגורלנו. וכאמור היא מזכירה לנו את חשיבות מעשניו בפני עצמנו (תשובה), בפני הנשגב (תפילה), ובפני החברה (צדקה). שלושת הצירים הללו פורשים את המרחב שבו יש לנו שליטה ויכולת לכונן את חיינו כחיים טובים ומשמעותיים, מעבר לכל גזירה חיצונית.
תוקף קדושת היום
ונתנה תוקף הוא פיוט הנאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה, ובמקומות רבים גם ביום הכיפורים, הוא נחשב לאחד הפיוטים המרכזיים ביותר. הפיוט מתאר את החרדה הגדולה מאימת הדין,ואת אפסות האדם מול האל.מסורת מהמאה ה-12 מייחסת את הפיוט לאגדת רבי אמנון ממגנצא,אולם המחקר המודרני מקדים את זמן הפיוט למאה החמישית, וגרסאות שונות שלו נמצאו כבר בגניזה הקהירית. הפיוט זכה ללחנים רבים, בציבוריות הישראלית ידוע במיוחד הלחן של יאיר רוזנבלום מקיבוץ בית השיטה שנכתב בעקבות נפילת אחד עשר הלוחמים מהקיבוץ במלחמת יום כיפור.
כוונה לנתנה תוקף
הפיוט נתנה תוקף חושף בפני כל אדם באשר הוא את היותו בר חלוף ואת חוסר הוודאות העמוקה בה אנו שרויים.הוא תזכורת אנושית חשובה ונשגבה לחוויה האנושית הבסיסית ביותר של כל אחד מאיתנו,העומד בכל יום מחייו, שעה שעה, בפני השאלה הנוקבת "מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו".ולמרות שלרוב אנו מבקשים להדחיק את עובדת היותנו ברי חלוף, בא הפיוט ומזכיר לנו כל שנה את האמת הפשוטה והנוגעת.
הפיוט מעצים את חויית האפסות האנושית,הדימויים השונים בהם מתואר האדם : 'אדם יסודו מעפר, משול כחרס הנשבר, כציץ נובל וכענן כלה' ,ממחישים את הפער בין חלופיותו וסופיותו של האדם מול האל הנצחי והאין סופי.
מה אנו אמורים לעשות עם ידיעת אי הודאות, והפנמתה?
האם היא מייתרת את הווייתנו, את תחושת המשמעות שלנו בחיים? או שמא היא ממלאת אותנו בענווה, ובחמלה, בקבלת מוגבלותנו?
האם דווקא העובדה שאין אנו יודעים אם נהיה פה מחר, תעצים את הווה, ותגרום לנו ליחס משמעות לכל יום ויום?
"פעם אמרתי בחופזי: המוות הוא האלוהים, השינוי נביאו
יהודה עמיחי
עכשיו אני כבר רגוע ואומר השינוי הוא האלוהים המות נביאו"
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע. וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
מתוך התפילה
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
תפילת ונתנה תוקף
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה[1]
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה[2]
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ
וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.
מי באש? | Who by fire?
לאונרד כהן נולד למשפחה יהודית במונטריאול שבארה"ב,אביו נפטר כשהוא היה בן תשע וחינוכו הופקד בידי סבו הרב שלמה זלמן קלוניצקי. לאונרד בילה ימים רבים בקהילת שערי שמים בעיר.הוא זכר את סבו שר ומפייט את תפילות הימים הנוראים וכך נספגו בנפשו.
בשנת 1973,הגיע כהן לארץ בזמן מלחמת יום הכיפורים והופיע בהתנדבות בפני החיילים במוצבים השונים, הוא הושפע מאוד ממה שחווה וראה וכשחזר הלחין את השיר 'מי באש'.
כל בית בשיר נחתם בשאלה: מי קורא בשמנו? לאונרד אמר על כך שהשאלה עצמה ולא התשובה, היא זו שהופכת את השיר לתפילה בעיניו.כהן מתחבר לשאלת סוד גורל והקיום האנושי ממקום אחר מהבית בו גדל. "זה מה שהופך את השיר לתפילה עבורי בתנאים שלי, כלומר מיהו או מהו זה שקובע מי יחיה ומי ימות? מהו המקור לכבשן הבריאה הכביר הזה? מי מדליק אותו? מי מכבה אותו?"
מי באש? | לאורנד כהן
תרגום: קובי מידן
מי באש?
מי במים?
מי לאור השמש?
מי בחשכת ליל?
מי בבית דין של מטה?
מי בישיבה של מעלה?
מי בפריחה החייכנית הזאת?
מי בדעיכה איטית מאד?
ומי, מי קורא בשמנו?
מי במעידה קלה?
מי בסמי שינה?
מי בשלטון הלב?
מי במכשיר קהה?
מי במפולת שלג?
מי באבקה נשפכת?
מי בשל בצע כסף?
מי ברעב בלי שובע?
ומי, מי קורא בשמנו?
מי בזמן טיפוס?
מי בתוך אוטובוס?
מי ברוב בדידות?
מי בראי ממול?
מי במצוות גבירתו?
מי על חרבו שלו?
מי ייקשר עד מוות?
מי ייכנע לכוח?
ומי, מי קורא בשמנו?
