אחת מן המשנות המעניינות במסכת קובעת: "ארבע מדות באדם. האומר: שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית; ויש אומרים, זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי – רשע." (אבות, ה יא). על דרך הפשט עוסקת משנה זו במושג ה"בעלות" וביחסו של האדם לרכוש וקניין. ברובד העמוק יותר מציבה המשנה ארבע דרכים בהם מתייצב האדם למול זולתו, למול האחר.
קצרה היריעה מלעסוק בפירושים האפשריים למושגים "עם הארץ" ו"חסיד", אולם גם מבלי לעשות כן, ברור שהמשנה בוחרת לתאר את המידה הראשונה: "שלי שלי ושלך שלך", כמידה הממוצעת אשר לאורה מתנהל עולמנו. מידה זו היא מידתו של בעל ההיגיון הבריא, זה אשר מבין כיצד מתנהלים העניינים בעולמנו.
דווקא משום כך יש להתפלא על קביעת המשנה "ויש אומרים זו מידת סדום" המוצגת כאפשרות נוספת לתיאורה של המידה הראשונה, הנורמאלית. על פניה, אמירה זו צריך צריכה היתה לבוא כהגדרה נרדפת לתוארו של הרשע; ולא כך היא. המשנה בוחרת להעמיד את סדום דווקא בהקשרה של הדרך הממוצעת ומעודדת אותנו בכך לצאת אל מעבר לפשט הדברים, מעבר למובן מאליו.
למרות שניתן לסדר את ארבע המידות ברצף שראשיתו ברשע וסופו הטוב בצדיק, מפנה המשנה את תשומת לבנו שהמידה הראשונה והממוצעת נבדלת משלוש אחיותיה בדבר מהותי, היורד לשורש עניינה: התייצבות האדם למול הזולת. מידה זו היא היחידה בה מוקם חיץ ברור בין האדם לזולתו ובה מבקש האדם – לטוב ולרע – לנתק עצמו מן הזולת. הגם שהיא קובעת כי זה הוא דרכו של העולם, מדגישה המשנה כי בהקמתה של גדר ההפרדה האנושית הזו טמון זרע של פורענות העלול להוביל למידותיה של העיר סדום. דווקא מתוך מודעות מלאה לאופן התנהלותם של החיים האנושיים, מבקשת המשנה להציב תמרור אזהרה על הדרך הראשית בה צועדים בני האדם, דרך ה"שלי שלי – שלך שלך" ולאותת כי גם דרך זו, עלולה להביא אותנו למחוזותיה של העיר סדום.
בהשאלה מעולם המשפט המודרני, מציגה המשנה את מציאות החיים החברתית ה"נורמאלית" כמדרון חלקלק. במדרון החברתי הזה, גם עצם העמידה במקום מחייבת השקעת מאמץ. חוסר תשומת לב, העדר זהירות, קריאה לא נכונה של המפה עלולים להפוך את המידה הבינונית, המתקבלת על הדעת, למלכודת אשר מביאה אותנו למקומות דומים ואולי אף גרועים מזה אשר מצוי בו הרשע.
הבחירה של חכמי המשנה בעיר סדום כסמל של "תחתית המדרון" לא היתה מקרית. סדום, העיר העשירה, הפורה והמשגשגת היתה לשיטת הנביאים וחז"ל, בירת ה"שלי שלי –שלך שלך". עיר בה גדר ההפרדה בין אדם לאדם הוקמה בכוח החוק; עיר שבה נאסרה הצדקה וכל מעשה של גמילות חסדים המיט על עושהו עונש מוות. הנביא יחזקאל בתארו את חטאה של סדום אומר: "הנה זה היה עוון סדם אחותך: גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז מט). המדרש מספר כי גזר דינה של העיר נחתם כאשר האל שמע את צעקתה של נערה תושבת העיר, אשר הוצאה לשרפה לאחר שנתפסה מעבירה מזון לחברתה האביונה והרעבה.
לשיטת המשנה, אנו נדרשים להכיר בעובדה כי מציאות החיים הנורמאלית, מכילה בקרבה את הוירוסים הרדומים של סדום. העדר טיפול מונע, הזנחה, חוסר תשומת לב עלולים להביא להתפרצות המחלה.
תמרור אזהרה דומה מציבות בפנינו שתי הפטרות יום הכיפורים. בראשונה, הלקוחה מנבואתו של ישעיה, טמון אומץ תיאולוגי מרשים. ביום בו נדרש האדם היהודי לצום, לתפילה ממושכת ולשורה ארוכה של מעשים סגפניים, נקראים דברי הנביא המצמצמים לחלוטין את חשיבותן של המחוות הפולחניות – "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהֹוָה ?!" (ישעיה נח ה). לשיטת ישעיה, אין מקום לספק בדבר מבחנה האמיתי של האמונה: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיה נח ו-ז). חכמי המשנה והתלמודים אשר עיצבו את יום הכיפורים לאחר חורבן המקדש, בחרו להזהיר אותנו מפני הקלות הבלתי נסבלת בה עלולה שגרת החיים הדתיים והפולחניים להסתיר מעיניו של האדם את זולתו, להביאו לכדי התעלמות. ביום בו מבקש האדם מאלוהיו לפתוח לו שער ולקרבו אליו; ביום בו כל אדם מתייצב לפני האל עם צרור מעשיו שלו בבחינת: "מה ששלי – שלי", מתריעים באוזננו דברי הנביא לבל נתרחק מן הזולת במסווה של התקרבותנו לאל.
תמרור האזהרה מצוי גם בסיפורו של הנביא יונה, הנקרא בתפילת המנחה של יום הכיפורים. יותר מכל דמות תנ"כית אחרת, יונה הוא איש ה"שלי שלי ושלך שלך". כל בקשתו היא לעסוק בענייניו, להתנער מן החובה לבוא בדין ודברים עם הזולת, להוכיחו או לחילופין להושיט לו עזרה. יונה מבקש שלא ל"דחוף את אפו" בעניינם של אחרים, לטוב או לרע. בבריחתו לתרשיש, בשנתו בירכתי האוניה בשעת הסערה בוחר יונה באדישות כלפי הזולת. סופה של אדישות זו להיהפך לייאוש ולהוביל את יונה לאדישות כלפי חייו שלו. הפטרת יונה מטיבה להדגים כיצד גם דרכו הממוצעת והמובנת של העולם, ולא רק דרכו של ה"רשע", עלולה להוביל למחוזות של ניכור והתעלמות פושעת.
כבכל השנים האחרונות, גם עתה מלוות את ימיה הראשונים של השנה החדשה תמונות סלי המזון הנאספים בבתי התמחוי אשר להן מתלווים נתוני העוני ותרשימי צמיחתו. אין ספק כי ניתן להתווכח על איכותם ומשמעותם של נתונים כלכליים-חברתיים כדוגמת אלו המופיעים בדוחות העוני, אולם ישנם רגעים בהם נתונים אלו הופכים לכה מובהקים וברורים עד כי טמינת הראש בחול או אטימות הלב הן הדרכים היחידות להימנע מלהכיר בהם. התייצבותה של מדינת ישראל בראש מדדי אי השוויון בעולם המערבי; שיאה המביש של ישראל בקצב גידול תחולת העוני בקרב ילדים, העובדה כי כל קשיש רביעי במדינת ישראל מוגדר כעני – כל אלו הן רק דוגמאות אחדות המעידות כי בשנים האחרונות מהירות נסיעתה של החברה הישראלית באוטוסטרדת ה"שלי שלי ושלך שלך" מאיימת להעיף אותה מן הדרך הראשית אל עבר התהום החברתית. נבואתו של ישעיהו וסיפורו של יונה, הנקראים ביום הכיפורים, מזכירים לנו לבדוק את הבלמים האמורים למנוע את הידרדרותנו לתהום.
תפילותיו של יום הכיפורים נחתמות, כידוע, בתקיעת השופר. קולו אשר פתח את ימי חשבון הנפש בחודש אלול הוא זה אשר גם חותם את עשרת ימי התשובה של ראשית תשרי. בניגוד לתקיעת השופר בראש השנה שהיא עיקר מצוותו של היום, תקיעת השופר ביום הכיפורים היא אך תזכורת למצוות התורה להכריז בתרועה על שנת היובל, מדי חמישים שנים, ולהורות בכך על שחרורם של העבדים ושובם לביתם. במציאות החיים הישראלית טוב לה לתקיעת הדרור להישמע מדי שנה ולא אחת ליובל. אם תקיעת השופר בראש השנה נועדה להסב את תשומת לבנו לקולות הבכי הנשמעים בארץ הזו, הרי שתקיעת השופר של יום הכיפורים נועדה להזכיר לנו את חובתנו לשחרר את הזולת מכבלי מצוקתו, לטול אחריות לגורלו. קול השופר של ראשית השנה מזכיר לנו שלא לאטום את אוזננו, שופרו של יום הכיפורים דורש מאתנו לעשות מעשה – להושיט את היד.
