חג הסוכות, הוא הזדמנות נאה לדון בשאלה עקרונית זו, ובזאת עוסקת יחידת הלימוד שלפניכם.
ביחידה זו מוצגים מקורות שונים לעיון, והצעות לניתוח ופרשנות שלהם. הפרשנות למקורות השונים, כתובה באופן רציף על פי סדר הדברים, ומעלה שאלות אפשריות לדיון. זו אינה פרשנות שסוגרת שערי חשיבה ופירוש אחרים, אלא כזו שיש בה הזמנה ליצירתיות מחשבתית ועיון מחודש, עם דגש על הרלוונטיות של המקורות, לכל לומד ולומדת כיחידים וכקהילה.
א. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן –
בפרשת "אמֹר" אשר בספר ויקרא, מפורטים החגים עליהם מצווים בני ישראל. במסגרת עיסוקה של הפרשה בחג הסוכות, היא מתייחסת לשני עניינים. העניין הראשון (המפורט בפסוקים 33 – 39) הוא בקרבנות המיוחדים האמורים בחג, כלומר בפן הלאומי-ציבורי של חג הסוכות. העניין השני, המצוטט כאן, הוא בפן האישי-משפחתי של החג. מסגרת החג היא זהה לשני הפנים, האישי והציבורי – שבעה ימים, שהראשון והאחרון מביניהם הם ימי שבתון האסורים במלאכה. האם יש קשר בין שני הפנים? האם ניתן ללמוד מערכי האחד על משמעויות השני? האם ביטולו של פן אחד מן השנים בהכרח מבטל גם את השני?
רעיון נוסף שאפשר ללמוד מן הפסוקים האלה, הוא תיאור זמנו של החג. התורה אינה מסתפקת בתאריך מדויק בלבד (חמישה עשר לחודש תשרי), אלא מוסיפה תיאור של המצב החקלאי-חברתי בזמן זה: "באספכם את תבואת הארץ". מה הטעם בתיאור זה? מדוע הוא מופיע כאן? האם יש לו קשר למצוות שיפורטו מיד לאחריו? האם הוא אמור לתת הסבר וטעם במצוות החג?
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים –
כולנו יודעים היום, למה הכוונה בפירוט המוזר הזה: אלה ארבעת המינים המוכרים לנו (אתרוג, לולב, הדס וערבה). האם זה באמת פשוט כל כך? ומה יכול להיות הטעם במצווה משונה כזו של איסוף ענפים ופירות מעצי הארץ? כדאי לשים לב גם למצווה המעניינת המופיעה כאן – "ושמחתם". מה עניין שמחה אצל מצוות החג? מדוע השמחה היא חלק מציוויי חג הסוכות? מדוע יש צורך בציווי כזה?
עניין ארבעת המינים היה, כפי הנראה, שנוי במחלוקת, והזיהוי המוכר לנו היום אינו טריוויאלי כלל ועיקר. בנחמיה פרק ח' (14 – 15), אנחנו מוצאים שהעולים השבים מגלות בבל, לא הכירו את מצוות חג הסוכות, וכשאלה מפורטות בפניהם, הם מבינים אותן אחרת מאיתנו: "וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב." כדאי גם לשים לב, שלא רק פרשנותם של עולי בבל למינים הספציפיים היא שונה, אלא גם הבנתם את מטרת איסוף הענפים והעלים: לשיטתם, דבר זה נעשה לצורך בנית הסוכות ממש, ולא כפי שאנו מכירים את המצווה היום.
מצוות השמחה, הנזכרת בפסוקים מויקרא, מפורטת יותר במצוות חג הסוכות, כפי שהיא מופיעה בספר דברים (פרק טז – 14): " וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." מפסוק זה ניתן ללמוד שמשמעות השמחה היא גם באחדות הלב עם כל שכבות העם והחברה, ללא הבדלי מעמד חברתי ו/או כלכלי. האם יש בכך רמז למשמעותה של מצוות השמחה ולהופעתה דוקא בחג הסוכות?
וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ –
מדוע טורחת התורה לצוות על "חוקת עולם"? מדוע מדגיש החוק את המחוייבות לדורות? האם יש כאן חשש (שאינו קיים בחגים אחרים) מפני השכחה או אולי אף מפני ההתנגדות לקיום החג?
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת –
מצווה נוספת (והיא האחרונה מבין אלה המפורטות כאן!) נוגעת לישיבה בסוכות. מה יכולה להיות המשמעות של ישיבה בסוכה? כשלעצמו, נראה ציווי זה מוזר ואולי אף מפתיע, ואולי בשל כך ניתן לו טעם, מיד בפסוק הבא: " לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". הטעם של הישיבה בסוכה הוא זיכרון יציאת מצרים וזיכרון הליווי האלהי שניתן לבני ישראל במדבר. זיכרון יציאת מצרים נוכח מאוד בטקסים ובטקסטים היהודיים, ובכל זאת בהקשרו כאן הוא נראה מוזר מעט – מדוע יש לזכור את יציאת מצרים דוקא מן הפן של ההליכה במדבר ושל הישיבה בסוכות? מדוע מבקש אלהים שיזכרוהו כמי שהושיב את ישראל בסוכות? מה הייחוד הגדול והמשמעות העקרונית שיש בישיבה בסוכות דוקא?
נקודה חשובה נוספת שיש בציווי על הישיבה בסוכה נוגעת ישירות לפן הלאומי-ציבורי של החג – "כל האזרח בישראל". דוקא בחלק שעוסק במצוות האישיות-משפחתיות של החג, מודגש הרעיון של כלליותו ונגיעתו לכל אחד מן הקהל. [לבירור משמעותו של המושג "אזרח", מומלץ לעיין בפסוקים נוספים המזכירים אותו, ולבחון דרכם את פירושו (למשל: שמות יב, 48 – 49; ויקרא טז – 29; ויקרא כד – 22 ועוד)].
ב. מטה ושלחן וכסא ומנורה
לקבוע לנו את חג הסכות בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, שהוא זמן תחלת ימי הגשם והקור, אשר צוה אותנו שנצא מבית קבע, אשר אנחנו יושבים כל השנה, לשבת בסוכה, שהיא דירת עראי, ותחת אויר השמים
ר' יצחק עראמה עושה את מה שלא עשתה התורה, ומרחיב בנושא הטעם למצוות חג הסוכות. בפירושו, הוא מדגיש את העובדה שהתורה, בנוסף לתאריך החג, פירטה גם את האוירה החקלאית והכלכלית בתקופת השנה המסויימת, ומבקש ללמוד ממנה את משמעויות החג וטעמי מצוותיו.
היציאה לסוכה, טוען ה"עקידת יצחק", היא יציאה הפוכה לדרך ההגיון של אומות העולם – דוקא בימי הקור והגשם, אנו מצווים לצאת מן הבית הקבוע והיציב אל בית ארעי. לדעתו, בזה טמון הסוד של חג הסוכות.
צאו מאצטגנינות שלכם, אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם, ובאו חסו בצלי… כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי, הוא החי חיים בטוחים, חיים שמחים, חיים מאושרים, חיים מופנים מרוב העמל והטרדה אשר תחת עול הענינים הזמניים –
הציווי לצאת אל הסוכה, טוען "עקידת יצחק", הוא הנחיה להיכנס תחת כנפי האל. הציווי לצאת מן הבית החם והיציב, הוא הוראה להשיל מעלינו את עול החיים הארציים – טרדות הפרנסה וצבירת הרכוש היומיומיים. "עקדת יצחק" מפרש את הדברים בהיפוך: לכאורה, נראה כי יש כאן ציווי לצאת מבית יציב ונצחי אל בית ארעי רעוע, אבל למעשה ההפך הוא הנכון! מה שנראה לנו כבית יציב ונצחי הוא רק הבל של העולם הזה, אשליה חולפת של כוח ויציבות כלכלית, ואילו הסוכה שנדמית לנו כבית ארעי, היא היא הנצחיות האמיתית שיש בביטחון באלהים, ורק בה יש שמחה אמיתית ובטחון כלכלי. ההדגשה שנותן ה"עקדת יצחק" לעניין השמחה והאושר, קשורה בודאי למצוות "ושמחתם" המופיעה בתורה, ופרשנותו יכולה לשפוך אור מסויים על מצווה משונה זו.
דברים אלה מעלים שאלות רציניות ועמוקות: האמנם יציבות כלכלית וביטחון הם אשליה? האמנם יש ביטחון ושמחה אמיתיים בחיים נטולי רכוש ופרנסה? האם יש כאן רק "תרגיל" חינוכי של התורה, המבקשת מאיתנו להתנסות לשבוע אחד בחיים חסרי רכוש והון המשוחררים מעול הפרנסה, או שמא יש כאן הצגה של אידיאל ערכי שיש תמיד לשאוף אליו? האם ייתכן שהתורה רואה כאידיאלית חברה שאינה מתאמצת להתפרנס ולייצב עצמה בביטחון כלכלי? האם יש טעם ערכי ומוסרי בהעדפת השחרור מעול הרכוש וההון, על פני השאיפה להתחזק ולצבור כוח כלכלי?
ואל לנו לשכוח שאלות עקרוניות ומהותיות, שצריך להעלות תמיד כשנתקלים בפרשות מחדשת: האם הפירוש הזה הכרחי, או שמא ייתכנו פירושים נאים ורציניים נוספים? האם יש זכות למישהו ללמוד מן התורה עקרונות מוסריים וערכיים (במיוחד בהקשרים חברתיים וכלכליים התלויים במציאות משתנה)? האם אין כאן הפרזה ביצירתיות על חשבון הדיוק בפשט התורה? האם ה"עקדת יצחק" לא משתחרר מעול המחוייבות לטקסט התורני כפשטו, בד בבד עם שחרורו מעול הרכוש הארצי?
והנה להיות זאת הכוונה המיוחדת בזה החג, באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם –
אחרי שהסביר את טעמו של החג, לשיטתו, יסביר "עקדת יצחק" כיצד מבטאות מצוותיו הספציפיות של החג את הטעם הזה. הוא מבטא כאן הנחת יסוד מעניינת ביותר, על פיה טעם החג חייב לבוא לידי ביטוי בכל פרט ופרט בו. הנחה זו חוזרת גם בסוף דבריו, ואת השאלות לגביה נשאל שם.
אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף, אשר לכסף לכסף, ואשר לזהב לזהב, סחורות ורוב תבואות, וכל מדי דאקרי נכסים, ויוצאין אל סוכה קטנה זו, אשר אין בה רק ארחת יום ביומו, ועל הרוב מטה ושלחן וכסא ומנורה –
על יסוד ההנחה שלו, בודק ה"עקדת יצחק" את מצוות חג הסוכות – ובמיוחד את מצוות הישיבה בסוכה – ומנסה להסביר כיצד פרטיה מתאימים לטעם הראשוני שמצא בחג עצמו.
היציאה לסוכה, הוא טוען, היא מהלך של השלת ה"עור" המיותר מעלינו: את כל הרכוש הרב שאספנו במהלך השנה, ואת כל ההון שצברנו, אנחנו משאירים מאחור בשבוע הסוכות. בסוכה אין מקום לכל אלה, אלא רק לצרכים הבסיסיים ממש. הביטוי בו הוא בוחר כדי לבטא את מושג הצרכים הבסיסיים, לקוח מסיפורו של אלישע הנביא בבית האשה הגדולה משונם (מלכים ב' ד 8 – 37). בסיפור זה, מכינה האשה חדר לאלישע הנביא, אשר מהווה מסד לקשר עמוק של מחוייבות בין שניהם. ייתכן ויש בשימוש שעושה ה"עקדת יצחק" בפסוק, כדי לרמז על המחוייבות העמוקה בין היושבים בסוכה לבין אלהים. ייתכן גם, שיש בדברים רמז לכך שהסוכה אינה רק משכנם של בוניה ויושביה, אלא גם של אלהים, באשר היא נבנית למעשה לכבודו, והוא זה שמוזמן להתארח בה (כמו אלישע, המוזמן להתארח בחדר שבנתה עבורו האשה).
שהוא התעוררות נפלא שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים, כי די בהכרחי לבד, כל ימי היותו בפרוזדור הזה שהיא דירת עראי, כמו שאמר התנא (אבות פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא… כי הנה המרבה בענייני העולם הזה, ממעיט בקנינים האמתיים –
היציאה לסוכה, שהיא סמל לפשטות הליכות ושחרור מעול הרכוש הנצבר, היא רמז, לדעת ה"עקדת יצחק", לפרופורציות הראויות עבור החיים עצמם: חיי העולם הזה, הם רק פרוזדור לפני העולם הבא, שהוא המטרה והמהות של כל אדם. החיים בסוכה, בדירת הארעי, הם תזכורת למשמעות האמיתית של חיי האדם בכלל: חיינו כאן על פני אדמה הם חיים ארעיים, ואין טעם ברדיפה אחרי הממון והרכוש, אשר ממילא יחלפו כלא היו ברגע המוות. כדאי לשים לב, שמדברי ה"עקדת יצחק" עולה מסר חשוב בהקשר הצדק החברתי והכלכלי: אם הרכוש והפרנסה אינם תכלית הכל, ואם הישיבה בסוכה מנטרלת את המעמדות הכלכליים והחברתיים שבין בני האדם (שכן במשך חג הסוכות כולם נטולי רכוש והון, וכולם נתונים לחסדי קורת גג רעועה), הרי שיש לכך השלכות על התנהגותנו גם לאחר תום החג, ובמיוחד על האופן בו אנו תופסים את תפקיד הרכוש וההון בחיינו בכלל. ה"עקדת יצחק" מוסיף וטוען, שאיסוף רכוש וצבירת הון הם מכשולים בחיינו, ומפריעים לנו להגיע אל האמת ואל העיקר.
המסר שאליו מכוון ה"עקדת יצחק" אינו פשוט, וראוי לדון בשאלות שהוא מעלה: האמנם החיים הארציים הם פרוזדור בלבד? מהם היתרונות המוסריים והערכיים ומהם החסרונות שיש לגישה הגורסת כך? האם יש דרך לכונן צדק חברתי וכלכלי, מבלי לבטל מהותית את קיומם של הון ורכוש?
והנה הדעת נותן, כי כמו שהמצוה הזאת בכללה תרמוז ותקרוץ אל זה העקר הנכבד בכללו, כן פרטיה וחלקיה יכוונו אל חלקי העקר הזה ועניני פרטיותם –
טענתו זו של ה"עקדת יצחק" נסמכת על הנחת היסוד שלו, שנזכרה לעיל: הוא מניח שכשם שיש טעם לחג ולמצוותיו, כך גם פרטיהן המדויקים של כל מצווה ומצווה יתאימו לטעם הזה ויביעו אותו.
ג. מה ניתן ללמוד מהלכות סוכות?
כאמור, ה"עקדת יצחק" מנסה ללמוד מפרטי המצוות מסרים ערכיים. טענה זו מעלה שאלות בקשר ליחסנו אל המצוות ואל טעמיהן: האמנם ניתן לנו לראות טעם עקרוני ומוסרי בכל מצווה ומצווה (ובמיוחד בפרטיהן הדקדקניים לפעמים)? האם אנו מחוייבים למציאת הטעם הערכי בכל מצווה ומצווה, כיוון שלולא נמצא כזה לא נקיים אותן?
כדאי שגם אנו נחשוב על מצוות הסוכות השונות ועל דרך ביצוען, ונבדוק האם ניתן למצוא בהן את הטעם המוסרי-ערכי שמצאנו בחג עצמו. כדאי גם לשאול את עצמנו, כיצד ננהג במצוות, או בפרטי מצוות, שאיננו מוצאים בהם טעם ערכי/מוסרי וכו' – האם נבחר שלא לעשותן?
המקור הראשון (משנה סוכה פרק א', משנה א') מעלה כמה שאלות: משוע פרטים אלו מצויינים? האם הם אלה המבדילים בין 'עראי' ל'קבע'? מדוע חשוב לציין אותם? מדוע מצויין כי " ושחמתה מרובה מצילתה פסולה"? מדוע חשוב להיות מסוגלים לראות דרך הסוכה את השמיים? את החוץ?
המקור השני (משנה סוכה פרק ג, משנה יג) מתייחס לתפיסות של רכוש דווקא בזמן בו אנו אוספים את התוצרת. איזה תפיסות שונות של רכוש באות לידי ביטוי בקטע? מה משמעות ההבדל בין היום הראשון של החג לבין שאר הימים?
הרבה תמר דבדבני מלמדת בבית המדרש בבית שמואל ובמסגרות נוספות
מקורות:
ב. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא פרק כג, 39-43
וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. נחמיה פרק ח, 14-15
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. דברים טז, 14
ב. מטה ושלחן וכסא ומנורה
ר' יצחק עראמה (ספרד 1430 – איטליה 1502), ספר עקדת יצחק, שער ס"ז
… הנה הוא סמך זה הפרק הז' לקבוע לנו את חג הסכות בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, שהוא זמן תחלת ימי הגשם והקור, אשר צוה אותנו שנצא מבית קבע, אשר אנחנו יושבים כל השנה, לשבת בסוכה, שהיא דירת עראי, ותחת אויר השמים, הפך מה שעושין אז כל העולם, כי הם נאספים מהשדות או מהחצרות אל בתים ספונים בארז. כלומר צאו מאצטגנינות שלכם, אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם, ובאו חסו בצלי, כדי שיהא קבוע בלבכם אמות מה שהנחנו מהשחרור העולמי. כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי, הוא החי חיים בטוחים, חיים שמחים, חיים מאושרים, חיים מופנים מרוב העמל והטרדה אשר תחת עול הענינים הזמניים, מבלי המשך תועלת עצמי לסוף, כמו שאמרנו חיים טובים ומתוקים, שעליהם אמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך וגו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (ברכות ח' ע"א): והנה להיות זאת הכוונה המיוחדת בזה החג, באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה, בשם החג הזה גדרו חג הסכות, אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף, אשר לכסף לכסף, ואשר לזהב לזהב, סחורות ורוב תבואות, וכל מדי דאקרי [ = וכל דברים שנקראים] נכסים, ויוצאין אל סוכה קטנה זו, אשר אין בה רק ארחת יום ביומו, ועל הרוב מטה ושלחן וכסא ומנורה, שהוא התעוררות נפלא שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים, כי די בהכרחי לבד, כל ימי היותו בפרוזדור הזה שהיא דירת עראי, כמו שאמר התנא (אבות פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו', כאשר ביארנו (בשער שלשים), כי הנה המרבה בענייני העולם הזה, ממעיט בקנינים האמתיים, הנה הוא באמת מרחיב בית האשפות, ומסיג גבול הטרקלין…
והנה הדעת נותן, כי כמו שהמצוה הזאת בכללה תרמוז ותקרוץ אל זה העקר הנכבד בכללו, כן פרטיה וחלקיה יכוונו אל חלקי העקר הזה ועניני פרטיותם:
ג. מה ניתן ללמוד מהלכות סוכות?
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. רבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים ושאין לה שלשה דפנות ושחמתה מרובה מצילתה פסולה. סוכה ישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום, אבל אם עשאה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה. משנה סוכה פרק א', משנה א'
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת. למחרת משכימין ובאין. כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. משנה סוכה פרק ג, משנה יג